שלום ד"ר

אחרי שנים של טיפול בשיחות שלא הועילו התחלתי מחדש במרפאה ציבורית (גם בעקבות היעדר מימון ויאוש מהטיפול הארוך וחסר התוצאות). התחושה המהותית שלי היא שלא משנה כמה אני מדבר ומה אני אומר, אני בכלל לא מרגיש שמצליח להיות מובן כדי שתווצר התחלה של תקשורת אמיתית סופסוף עם המטפלת, הכל נשאר בעיני בגדר "ראשי פרקים" ואין בסיס שממנו אפשר להתחיל להיבנות (ואני מעלה כל מה שרק נראה לי ונדמה לי שנכון ורלוונטי להצלחת הטיפול). נראה לי באינטואיציה שאני מחפש קודם כל תחושת נוכחות וכבר לא מבין אם התחושה הזאת אמורה להיות המטרה של טיפול או הבסיס לו.. אני מבין שהמטפלות מנסות להיות הכי אמפטיות ומקשיבות שיש ואני מנסה במאמץ גדול לפתוח את עצמי והכל לכאורה עובד אבל כאילו כלום לא בסדר ואין שום שינוי ביכולת לגבש תפיסת עולם ותחושת עצמי ברורים, מה שלדעתי לא מאפשר לי תפקוד בחברה כשזאת בעצם המטרה האמיתית. באינטואיציה שלי אני נמשך לדמויות נשיות אסרטיביות וחזקות (שזה ההיפך מהמטפלות שלי ואין לי כסף לחיפוש נוסף) שנראה לי שאולי רק מולן אני יוכל להתגבש ולהרגיש ברור אבל אני גם חושש מכך שנאמר לי ע"י המטפלת שזה דוקא יכול להגביל אותי. מצד שני מול המטפלות ה"עדינות" כאילו לא נפרץ "מסך הברזל" השקוף ביננו ואני חושש שכל השיחות מפוספסות איכשהו, אולי בכלל אני לא מבין נכון את המשמעות של דבריהן כפי שהן מתכוונות לה בכלל והכל נשאר ב"לופ" של ההבנה שלי, מבלי שהן מנסות לפרוץ את זה כי אולי הן לא רואות את זה כי אני מדבר לעניין ואפילו אומרים מעניין. כך שהניתוח מצליח אבל החולה מת והכי נורא שאני גם אומר את זה ורואה את החוסר אונים שלהן. אני מבולבל בטירוף, אין אמיתות בפסיכולוגיה שעליהן אפשר להשען לגבי מה יתאים לי ומה לא? אני מאוכזב ומיואש ברמות שאי אפשר לתאר מהפסיכולוגיה והמטפלים שלמרות שאני מעריך את נכונותם לעזור התחושה שלי שהכל אבוד ואין אפשרות לעזור כי הכל תיאורטי ואמורפי ולכל מטפל או מאבחן יכולה להיות דיעה אחרת שונה והפוכה ואני מבוהל והיסטרי עוד יותר מכך, כי אם יש לי הפרעת אישיות כפי נרמז לי זה רק יעצים אותה. במקום לצאת יותר יציב ופחות מבולבל קורה רק ההיפך ובינתיים אני משותק כי חושש לסמוך על המצפן הרגיל שתמיד הסתמכתי עליו כי הוא מזייף איפה שהוא ואני לא מצליח למצוא איפה וזה הורס אותי לגמרי. מה דעתך לגבי אישיות חזקה של מטפלת כחוויה מתקנת לאישיות חלשה של אם? זה הגיוני? זה תנאי הכרחי לתקשורת טיפולית מוצלחת?

שלום רפי, בעיניי תחושה שאתה מובן בטיפול היא תנאי הכרחי להצלחת הטיפול. אם עברת מטיפול בשוק הפרטי לטיפול במרפאה ציבורית ואתה מטופל שם אצל סטודנטית או מתמחה, רוב הסיכויים שהמטפלת תהייה פחות אסרטיבית ודומיננטית, בממוצע, ממטפלת בשוק הפרטי. זאת הן בשל חוסר ניסיון והזהירות המתחייבת מכך והן בשל הגישה הפסיכודינאמית השלטת במרפאות ציבוריות יותר מאשר בשוק הפרטי. אין פירושו של דבר, בהכרח, שהטיפול לא טוב או לא יעיל, אבל זה לא מה שאתה מחפש ומרגיש שטוב לך, לפי תיאוריך. מטפלת "עדינה" וקשובה אינה בהכרח חלשה בעיניי ויכולה להיות דמות מנוגדת לאמך, אך אם אתה סבור שהמטפלת צריכה להיות אסרטיבית, הייתי ממליץ לך לפנות למטפלת התנהגותית-קוגניטיבית, שתתווה לך תכנית טיפולית עם מטרות והוראות ברורות. בד"כ טיפול מסוג זה הוא גם יעיל יותר לאחר טיפול ממושך בגישה פסיכודינאמית, כמו זה שאתה מתאר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

אם מדובר בהפרעת אישיות, ואולי אפילו קשה כנראה (כי ממש איבדתי את הצפון בנסיון למצוא עצמי עד להמנעות ארוכה וקשה), האם הטיפול שהמלצת הוא עדיין יתאים? בדמיון שלי יש צורך עצום לדמות עם נוכחות שתוכל להסביר לי את עצמי, ותהיה לה סבלנות להתלבטויות האינסופיות שלי ולא הייתי רוצה שיגידו לי מה לעשות אני משתוקק להבין מה אני רוצה ולבד אני לא מצליח, אני צריך שיקראו אותי בשבילי (אבל שאני יוכל להסכים עם זה ולא לקבל בגלל פחד מחוסר סובלנות). האם זה אפשרי ויש טעם לנסות למצוא את זה או שהכי חשוב התפקוד היומיומי גם אם יהיה רובוטי? (שזה לדעתי "לזרום" עם החלק החולה במקום למצוא את הבריא). עוד משהו, אולי ראית את הסדרה "הלוחש לכלבים" שבה מטופלים כלבים בעייתיים באמצעות תיאוריות פסיכולוגיות שאני מתחבר אליהם בעניין הדמות הנוכחת והמנחה. האם זה הזוי לקשור בין פסיכולוגיה של כלב לאדם?