reaching out

שלום ד''ר גידי וברוך שובך, רציתי לשמוע את חוות דעתך כיצד היית נוהג במקרה הבא: אתה יוצא לחופשה של שבועיים, וקובע עם מטופל להיפגש מיד עם שובך. המטופל מודיע במייל שהוא לא יגיע לפגישה שנקבעה. אתה שולח לו הודעה קצרה ומבקש ממנו להתקשר, אך הוא נעלם ולא יוצר קשר במשך שלשה שבועות. לאור הסיטואציה המתוארת לעיל ובלי לדון בסיבת הביטול (שהיא, ככל הנראה, רצון לבחון את מידת האכפתיות של המטפל) אני שואלת: האם האחריות לקשר מונחת כולה על כתפי המטופל, או אולי מן הראוי שגם המטפל מצידו ייזום פעולה המוכיחה מעט אכפתיות? ובמישור האישי - האם אתה נוהג לברר מה קורה עם מטופל שנעלם או מכבד את רצונו ל time out ? אם כן, לאחר כמה זמן מיום העלמו? מודה לך מאד על תשובתך.

שלום נעמה, יש לבדוק את הדברים לגופו של עניין ואין איזה "כלל אצבע" שהייתי יכול להמליץ עליו. אני אישית נוקט בעמדה קיצונית שאינה מקובלת כל כך אצל עמיתיי. גישתי היא שההחלטה על תחילת טיפול ועל הפסקתו צריכה להיות כולה בידי המטופל וכל התערבות של המטפל בתהליכים אלה היא או מעורבות-יתר מצידו או מבטאת חרדת נטישה שלו עצמו או עלולה לבטא אינטרסים זרים (למשל, כלכליים) של המטפל. אני כאן תמיד בשביל המטופל, אם הוא מגיע והוא יודע זאת גם כשאינו מגיע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

גידי שלום, אצטרף לרגע. מאד מעניין מה שאתה אומר. אולי קצת יותר מדויק לומר, שלא משנה מה פחות-או-יותר מניע את המטפל להתערב, אלא בעיקר איך המטופל המסוים עשוי לפרש את זה, במיוחד בלא מודע, אלו קולות פנימיים קיימים בו, או לפחות הדומיננטיים המשמעותיים שבהם, שניתן איכשהו לזהות מתוך הכרות (בהתייחסות לגישה דינאמית-אנליטית). מסכימה שאחד הפירושים - כחלק משחזור יחסי עבר של המטופל - שעשויים להינתן במצב כזה על-ידו, הוא תלות של המטפל והקושי "שלו" לנתק, או חרדה של "המטפל" מאיבוד שליטה. במקרה כזה חשוב לדעת שהמטופל יכול לעזוב, ובעיקר חשוב שיש לו מקום לחזור אליו. מאידך, אם כבר קונפליקטים, אפשר גם על דרך השלילה... אולי גם אי התערבות יכולה לבטא חרדות של המטפל? אני מתכוונת יותר לצד הפרשנות של המטופל, בעיקר אם יש לו קושי בזהות או קושי להפריד: "לא אתערב כי המטופל יחשוב שאני חמדן", או "המטופל יחשוב שיש לי חרדת נטישה" או "המטופל יחשוב שאני חלש, אז אסור להראות לו". כאילו משחק עליך כוחות, מתעקש ללא הגיון כמו פרד. אוי, יצא נורא ילדי נרקיסיסטי כזה מה שכתבתי... ההכחשת מגבלות והקושי להודות בחולשה וכל אלה. ודווקא מול חלקים וקולות יהירים כאלה חשוב מאד הקטע של האחריות של המטופל, וההבנה של הצורך בשיתוף פעולה. מסובך. טוב, אין לזה סוף ולהמשיך לבחוש תמיד אפשר... בטיפול שלי, אגב, נאמר לי באופן ישיר וגלוי, שאהוב לקבל ממני כסף, ושיש לי חופש ללכת. אמיתות מבלבלות שורפות ומפחידות. אבל לפחות אין כמו אמת (או איכשהו מה שאפשר קרוב לזה בזמן מסוים). משערים, שאילו הייתה התערבות יתר בטיפול שלי, ומאוד מפתה היה להתערב, מהרבה אספקטים, הטיפול לא היה נשמר וככל הנראה נקטע בטרם עת. כמה שהתערבויות כאלה היו ועודן משאלה שלי. אבל מי יודע. אני מקווה שהמטפלים קצת יותר חזקים ויציבים ממני ;-) יום נעים, בראוני