שאלה

היי, אני בשנות העשרים לחיי ויש לי בעיה שמציקה לי. כשיצאתי לדייטים והיתה לי משיכה ורצון להמשיך עם האדם הנוסף לא ברמות קשות בכלל אבל מספיק בשביל שארצה המשכיות. היו כמה מקרים שבהם הרגשתי שלא הצלחתי "לכבוש" לגמרי ולגרום לו להתאהב בי. ז"א בהחלט היתה משיכה כלפי, כימיה, אין ספק שעברו איתי ערב בהחלט מהנה ומספק מעבר למה שאני הרגשתי אליהם אבל עדיין זה לא היה "וואו אני מאוהב" כמו שקרה לי מספר פעמים על הדייט הראשון עם אנשים אחרים. מיד בתום הדייט כשאני יודעת שזה לא הגיע אליהם עד לרמה כזאת אני נכנסת למצב של דאון קל. זה יכול להתחזק יום אחרי עם תחושות של עצב וכמיהה אל אותו אדם הרבה יותר משהרגשתי בדייט עצמו, הם פתאום נתפשים בעיניי כהרבה יותר אטרקטיביים (לא מבחינת מראה) ותחושת הכמיהה שיאהבו אותי גוברת. מן הסתם אם אני מצליחה לגרום להם אח"כ להתאהב בי אני מרגישה מעולה אבל אם לא זה ממש גורם לי להרגיש די רע. למה זה קורה לי? הרי לא חוויתי דבר הקרוב אפילו לדחיה הם פשוט לא נפלו מהרגליים זה הכל... אך אני לוקחת מקרים כאלה די קשה. אז למה אני צריכה כל כך את האהבה של מישהו שלפחות בזמן הדייט לא יצר אצלי משיכה חזקה במיוחד ו\או רגשות חזקים אחרים ומתנהגת כאישה מאוהבת שזקוקה כל כך לאהבתו? ולמה אני זקוקה כל כך לאהבה טוטאלית? אנשים אחרים היו מסופקים אם היו גורמים לאנשים אחרים את מה שאני גורמת להם בדייטים "הלא מוצלחים שלי". התחושות האלה מתחילות מיד בפירוד הפיזי של הדייט, מן סוג של חרדת נטישה אולי...? * אני חייבת לציין שגם בקשר הרציני היחיד והארוך מאוד שהיה לי שבו נאהבתי עד בלי די, גם אז כשהכל היה כביכול ורוד כמו שאני צריכה תמיד בדקתי וחששתי שהאהבה אליי נגמרה\תיגמר. מה יקרה אם אהיה בסיטואציה שבה באמת ידחו אותי? אני חושבת שאתרסק..

שלום מאיה, כולנו זקוקים לאהבת הזולת, אך במידה ואיננו מעריכים מספיק את עצמנו, אנו תולים בזולת את כל הערכתנו העצמית, או במילים אחרות, רוצים שהזולת יעריך אותנו יותר ממה שאנו מעריכים את עצמנו. את שכללת את המנגנון הזה והקצנת אותו ע"י המשאלה שהאחר "ייפול מהרגליים" כשיראה אותך ולחילופין, שאם לא תקבלי את היחס הקיצוני שאת מצפה לו, את עצמך תתרסקי. המלצתי לך היא לפנות לטיפול פסיכולוגי לצורך שיקום הדימוי העצמי שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com