יחסי אהבה-שנאה

אני בת 36,אם ל-2, בשנתיים האחרונות סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס. בשיחה ארוכה שהייתה לי עם הומופטית הוסבר לי שהמחלה פורצת על רקע ריגשי, אכן בתקופה ההיא עבדתי בעבודה שאימי הייתה הבוסית שלי, מייד עם כניסתי לעבודה התבשרנו שיגיע פיקוח לכל הצוות ,עובדה אשר הכניסה מתח וחרדה לשתינו (לי ולאימי)במיוחד שלא עסקתי ממש בתחום שאותו למדתי בצורה אקדאמית, אנשים שהיו צרכים לדעת שאני ביתה, ידעו והיתר לא, עובדה שהקשת עלי מכוון שאני מחשיבה עצמי לאדם ישר. אימי תרגמה את מבטי\התנהגותי כאדישים, עובדה לא נכונה משום שאנחנו מתנהלות אחרת, בסופו של דבר הצלחתי מאוד, יצרתי קשר טוב עם האנשים עימם עבדתי וקיבלתי ציון לשבח על עבודה שהגשתי.(יותר מאימי, עובדה שנראה לי שגרמה לה לא להגיש עבודה שנה לאחר מכן לפיקוח, הרחתי חוסר פירגון מלא מצידה, אבל זו כבק בעיה אחרת). דודתי, כלומר אחותה יעצה לאחותי ולי ללכת ולדבר עם אימינו, מתוך אמונה שהשיחה תיהיה בונה,מתקנת זורמת. מצאנו את עצמינו בחזית של מלחמה בעימות מאוד לא נעים, אימי התנהגה כקטגורת ,היא הזכירה דברים מהעבר לא רלואנטים, היא הסבירה כמה קשה היה לגדל אותי וכמה הייתי צריכה ליתמך בה בשלבים שונים בחיים, מבחינה ריגשית. היא הזכירה שבגיל צעיר מאוד בשנה מסויימת היא הסכימה שאהיה חברה של ילדה דחוייה בכתה, כי הילדים לא רצו אותי, דבר שהמחיש לי את רוע הלב בשיחה שכן אין לי טראומות חברתיות מהילדות, בנעורי היו לי את החברות שלי ,לא הייתי מלכת הכתה, אבל מלבד תקופה קצרה שהייתי ילדה מלאה , אני זוכרת הרבה טוב בנושאים חברתיים עם בנות ובנים. אימי ואני מתקשרות במיוחד סביב מחלות שלה\שלי ובדיקות רפואיות ופחדים. היא דומיננטית שתלטנית .אבי אדם חלש שאינו יודע ליצור קשרים חברתיים, לחוץ ומעצבן למרות שנאמן למשפחתו. אני רואה שאימי מעוניינת להתקרב, במיוחד בשנה הקרובה לפני יציאתה לפנסיה,אני מפחדת מהמפגשים והשיחות בניינו. לא רוצה ליכנס לעימותים ויודעת שאני לא אשנה אותה. אני עוסקת באמנות,מציגה תערוכות וזוכה לציניות כשהזמנתי לפתיחה של תערוכתי מצד הורי. לי היה ברור כמו שהשמש זורחת שהורים צריכים להגיע לתערוכה של ביתם, לפתיחה. אימי הגיע בסופו של דבר, אני שומעת אותם "משויצים" בי לפני זרים, אז למה הם לא מתנהגים אחרת איתי, למה כל דבר נקנה בקושי ומדוע היחסים עכורים כל כך, מדוע אנחנו "מתגבשות" רק לפני בדיקות. אני מנסה להתעלות ולהבליג ומוצאת נחמה בעשייה יצירתית במסגרת אמנותית שאני נמצאת עם זרים, אני חברותית, טוב לי עם חברים שיצרתי לי עם השנים. האם אימי מתוסכלת מאבי, מחייה?אולי מות אחי לפני 26 שנה משפיע וייצר בה פחדים וגם בי כמה?\אמה החולה שנפתרה לפני כשנתיים. אני זוכרת שחזרתי עם אבי בכתה ז' מיום הורים והוא אמר שאמרו שאני נבונה היא אמרה: שיפסיקו להגיד לי שהיא חכמה, היא לא כ"כ חכמה וכשבכיתי פעם על משהו שאבד, היא אמרה "אפילו על אחיך לא בכית ככה" במקביל הורי עזרו לי לפרק ולהעביר את תערוכת היחיד שלי,מכוון שקשה לי בריאותית, אימי הציעה לי ושמחתי על העזרה. אולי תוכל להסביר לי את יחסי השנאה-אהבה האלה? כרגע אני לפני 2 תערוכות קבוצתיות ויודעת שאם הזמין אותם והם לא יגיעו אפגע בטח שפחות כבר התרגלתי, אני מנסה להתנחם ב"תיקון" שאני מעבירה לבנותי, אני מנסה לגדלם עם בטחון בעצמם ובדרכם, עם פתיחות, בלי חרדות. אני יודעת שהם מקסימות וטוב לי איתם. אני מאוד רוצה לירפא ולחזור לעצמי, תודה שהקדשת מזמנך לקרוא את כל הנאמר. אני נ.ב אני אותה אחת המהייל "הגיס המכעיס"

שלום אני, לדעתי, את עסוקה יתר על המידה בפסיכולוגיה ובניסיון להבין את מצבך, ובאופן כללי, בעצמך (כולל בגופך). הייתי ממליץ לך על איזו שהיא עשייה שיש בה הסחת דעת מעיסוק כה אינטנסיבי במצבך. האמנות שאת עוסקת בה היא מבורכת אך היא שוב מחזירה אותך במובן מסוים אל עצמך. המשיכי בה, אך מצאי לך עיסוקים שיגרמו לך להתייחס לזולת ויובילו אותך לעשייה במקום חשיבה (למשל, פעילות גופנית מומלצת מאוד). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com