נורמליות ובריאות

שלום גידי, כתבת באחת התגובות האחרונות שלך על "חלקים בריאים" באדם עם דכאון, ואני מנסה לחשוב על אנשים בריאים שאני מכיר מהחיים, בוס מצליח אבל קשוח וקשה, קרייריסטית יפה ומצליחה אבל וורקוהולית שמתקשה במציאת זוגיות יציבה, עובדת טבה אבל נחמדה מדי באופן מוזר, חמודה ואדיבה אבל מרוחקת, חרוץ ולמדן אבל רציני נורא ו"יבש", חיובית ושמחה אבל תזזיתית וקופצנית שמעשנת גראס, מבריק וחכם אבל מופנם וסגור, פתוחה חופשייה ומשוחררת אבל שלא יכולה להפסיק לעשן בשרשרת.. אז מה קורה פה, יש מישהו שכן נורמלי ובריא? ואולי אף אחד בכלל לא חולה, אולי כולם דומים ואולי כולם שונים? אם אין בעיה אלא רק אחרי שלאדם עצמו יש בעיה, אז איך יש כאלה שהקבוצה בטוחה שיש להם בעיה אבל הם לא רואים בעיה עם עצמם אבל הסביבה הבהילה אותם וגרמה להם להאמין שיש להם בעיה, אז עכשיו כבר יש בעיה או אין?

שלום גיא, תודה על השאלות החשובות והעמוקות שהעלית. החלק המציאותי בדיכאון הוא היעדר ההכחשה של ההיבטים הקשים האמיתיים בחיים, היבטים שאנשים נורמאליים ואופטימיים מתעלמים מהם, או מכחישים אותם - במילים אחרות, מתגוננים בפניהם. ההתגוננות הזו חיונית לצורך תפקוד תקין. לגבי שאר הדוגמאות שהעלית - ניתן למיין את ההפרעות הנפשיות השונות לשני סוגים: כאלה שהאדם עצמו סובל מהן והמצוקה שלו תביא אותו לטיפול ברוב המקרים וכאלה שהסביבה סובלת מהם (הפרעות אישיות מסוימות). בקבוצה השנייה נכללים אנשים שלרוב לא יפנו לטיפול אלא אם כן הם מפתחים גם הפרעה אחרת שמפריעה להם (למשל, דיכאון), או שהם נמצאים ביחסים כה גרועים עם הסביבה ובשל כך הם מגיעים לטיפול (למשל, האישה אינה מוכנה לקבל יותר את "שגעונותיו" של הבעל והיא מתנה את המשך הנישואין בכך שיילכו לטיפול זוגי). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

קראתי פעם שאיינשטיין המפורסם לא היה מסוגל לזכור, הרבה פעמים, איפה הוא גר ושהגיש לאישתו, כשכבר היו להם ילדים, חוזה שבו הוא מגדיר את אופי ההתקשרות בינהם, לפיו, הוא מתעסק בענייניו והיא תגיש לו שלוש ארוחות ביום לחדרו ושלא יהיו לה דרישות ממנו בכלל, גם בענייני סקס אלא אם כן הוא יוזם או משהו כזה.. האם הבנאדם כזה נחשב חולה או בריא? נורמלי או לא? אם הוא היה "מתגלגל" לידיים של פסיכיאטר זה בטח היה "הסוף שלו"..?! איך, לדעתך, הוא היה מאובחן ע"י פסיכיאטר\פסיכולוג ביחס להישגיו פעם ראשונה, ופעם שניה, בהנחה שהיה נכשל להשיג את הישגיו בסופו של דבר, ונאלץ להתמודד עם העולם "הרגיל", האם הוא נחשב "לא מציאותי" או אולי "הוזה" או בדכאון או אולי בעל הפרעת אישיות שהרי אישיותו לא נבנתה ביחס לאנשים? הרי כל מרצו הופנה מילדות לעולם הנסתר-הלוגי שלא נחשב ממש"מציאותי" ע"י החברה ה"נורמלית" ואין לו כלים להתמודד עם ה"נורמליות" אם היה נדרש לכך עקב כשלון, אז האם היה מוגדר חולה ועוד עלול היה להתייאש ולהתאים עצמו להגדרת הסביבה? האם הפסיכולוגיה יכולה לקבוע שאדם כזה שבוחר ב"עולם הנסתר" ובמקביל למעשה, בבדידות, בעצם עבר איזה טראומה מוקדמת שלמד להפיק ממנה את המיטב בהתאם להגנות ההכרחיות והחיוניות שיצר לעצמו? ואז האם בחירת מפעל חיים\קריירה כזאת היא באמת בחירה חופשית ולא חופש מפוקפק בהתחשב בנסיבות?