מה בעצם קרה שם.

אתה חושב שתגובתי הייתה מוגזמת? אנסה להצדיק אותה: לא סיפרתי מה בעצם ריגש אותי כלכך...זה התחיל בצום של שש שעות, לקראת ההרדמה הכללית, כמובן שהיה לו קשה וגם לנו, וההמתנה לניתוח התארכה בחצי שעה מעבר למתוכנן, מה שרק הוסיף למתח ולחששות. רק כשהודעתי שאם לא יוכנס מייד לניתוח אתן לו לאכול- נעתרו להכניסנו. אח"כ, בכניסה לחדר הניתוח הגיח מולי רופא (או סניטר) שנשא בזרועותיו ילד כבן שש עד שמונה, מעולף (בכל מקרה- לא בהכרה) שדימם מפיו, והיה עירום, מחזה מזעזע כשלעצמו. בכניסה לחדר הניתוח כבר היה בני (בידי, אמור), מבוהל מגודש המראות הזרים, הצבעים הלא מוכרים וכאמור- הרעב והצמא (מן הסתם אני לא תרמתי יותר מידי לשלוותו, למרות שהסערה הייתה בעיקר בפוכי פנימה). היה עלי להחזיק אותו אל ועל המזרן בזמן שהמרדימה הידקה (בעדינות עד כמה שהתאפשר...) את המסכה לפניו. הוא צרח ובכה, נאבק, והיה מבוהל מאד. במקביל ביקש אותי הרופא ללחוש אליו מילות הרגעה ואהבה כדי שישמע את קולי וידע שהוא לא לבד. לחשתי ולחשתי, והחזקתי את הגוף הקטן והמתפתל, יודעת שהוא לא מבין למה אני לא מצילה אותו, אלא רק מקשה עליו להתחמק...כשחדל לזוז לאט לאט, כבר הייתי מישהי אחרת. מסכת השליטה העצמית פינתה את מקומה ללא שהיות לבכי חסר המעצורים, שהצלחתי לכבוש רק עד שמצאתי את בעלי שוב. זהו.

שלום תומיתות, אינני יודע אם ציפית לתגובה ממני על הודעתך זו. החוויה אכן נשמעת קשה מאוד וגם היא מעשה שבשגרה בבתי החולים, אין בכך כדי להקל עלייך. עם זאת, בולטים כוחותייך גם בהתמודדות שלך עם הסיטואציה בזמן אמת וגם ברמת ההמשגה כפי שהיא באה לידי ביטוי בהעלאתו על הכתב ואולי אכן הפורום היווה את הבמה המתאימה לתת קתרזיס לאירוע קשה זה, דבר שאולי לא הזדמן לך לעשות עד כה. מבחינה טיפולית, אני חושב שסדנא לכתיבה יוצרת יכולה לתרום להתפתחותך ולהתחזקותך בנוסף או לא בנוסף לחזרה לטיפול קונבנציונאלי. את גם מוזמנת לכתוב כאן, אם הכתיבה עוזרת לך והפורום נראה לי מקום מתאים. אני בטוח שהגולשים ואני נצא נשכרים מכך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בהחלט ציפיתי לתשובתך, ושמחתי עליה. מוחמאת ולוקחת לתשומת ליבי. :-) יום טוב.