תקיעות בחיים וחוסר יכולת להתקדם.

שלום רב, אני בת 25 ולא מזמן סיימתי את הלימודים שלי באונ' וחזרתי לבית ההורים והבעיה היא שמאז אני מרגישה שאיבדתי קצת את השליטה על היכולת לערוך שינויים בחיי. אני בודקת כל הזמן אופציות ולא מתחייבת לשום דבר. אני חושבת שקודם כל עלי לצאת מבית ההורים שוב על מנת למצא את "עצמי" בחזרה או כדי להרגיש שאני שולטת בחיי ובנעשה בהם. יש לי הורים טובים , אך אבא מאוד מאוד ביקורתי ונדמה כי הם לא מבינים באמת את הקושי שלי לצאת שוב מהבית ולמצא עבודה רצינית או להמשיך בלימודים לתואר שני, דבר שמאוד רציתי אבל בסוף משהו מנע ממני לעשות זאת. אני רוצה לציין שכן התחלתי טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים ולמרות שהפסיכולוגית שלי אשה מקסימה ומיוחדת אני מרגישה שהיא לא לגמרי עוזרת לי כי אני ממשיכה לדרך במקום (בטח בגללי אבל..) אשמח לעצה ממך על הדרך לצאת מהבית באופן השלם והטוב ביותר בלי הרבה חששות שימנעו ממני לעשות זאת (כלכליות ואישיות). בתודה וכל טוב.

שלום איילת, קשה לי להאמין שעיצה כזו או אחרת דרך הפורום תעזור, כשאת נמצאת בטיפול, ובטיפול טוב, לפי תיאורך. בגיל מסוים היציאה מבית ההורים היא תנאי הכרחי להתפתחות: http://www.giditherapy.com/dpd.html ובעניין זה גם המטפלת אמורה לעזור לך וגם את חייבת להבין שבנושא הזה חייבים לנקוט דרך של "נעשה ונשמע", כלומר, קודם לצאת מהבית ואחר כך לטפל בשאר הבעיות. אפשר, אולי, ליצור אילוץ מלאכותי, כמו למצוא עבודה בעיר אחרת, שתחייב אותך לעבור דירה וכו'. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

ד"ר גידי רובנישטיין שלום, תודה רבה על תגובתך לפנייתי. רציתי רק להוסיף שאכן אני כבר יצאתי מבית ההורים בעבר ובמשך תקופה של כמעט חמש שנים אחרי הצבא לא גרתי בבית ועכשיו החזרה לבית ההורים , אחרי שכבר רכשתי לעצמי את הבטחון עם הזמן ערערה לי אותו בשנית ומקשה עלי לעזוב שוב בעיקר גם מבעיות כלכליות, אבל זה כבר סיפור אחר. המצב מתסכל כי אני בודקת המון אופציות של מגורים אבל עדיין לא הצלחתי להתחייב לשום דבר מהפחד להשכיר דירה ללא עבודה בהתחלה. בתודה וכל טוב, איילת.

שלום. ברצוני לכתוב על הנושא:תקיעות בחיים וחוסר יכולת להתקדם. אני בת-37 וסובלת מחרדה מאנשים. ומחוסר ביטחון עצמי. אין לי ילדים, ואני לא נשואה. החיים שלי סובבים סביב ציר אחד קבוע שהוא הבית. אני כל היום בבית, עושה את אותם הפעולות הרגילות שהן:קימה בשעה 11 בבוקר. אכילה, וצפיה בטלויזיה. הייתי מאוד רוצה לפרוץ את השיעמום, ואת החיים התפלים שיצרתי לעצמי. בעבר בהיותי נערה לא למדתי בואפן מאורגן בביהס. אני מוכרת כנכה מביטוח לאומי.ובנוסף לבעיות אני גם חולת עצבים. יש לי שינאה לאנשים מסיבות לא ברורות. אני לא מטופלת אצל פסיכיאטר מהפחד מלקחת תרופות. לאיש לא איכפת ממני. חוץ מהבןזוג שלי לחיים, שדואג לקחת אותי בכל יום בשעה 17-למכון הכושר על מנת להעביר את הזמן בחוג. אלמלה הבן זוג גם לשם לא הייתי הולכת. אני רוצה לציין שהמצב הנפשי שלי הוא גרוע, עקב הזנחה של שנים. ויכול להיות שבגלל שאני פוחדת לשנות את החיים, ולהתמודד עם העולם שבחוץ אני נשארת תקועה עם החרדות, והפחדים, והדיכאון. אני נורא רוצה עזרה, אבל לא עושה דבר בכדי להשיג אותה. החיים שלי לא קלים. ואני מפחדת לאבד את עצמי. אני לא מרגישה שייכת לכאן, ולמעשה אני כמו בן אדם מת. לא פעילה. ולא מועילה.