סוף

סיימתי טיפול של שלוש ומשהו שנים.עם מטפלת שאני אוהבת מאד (יותר מדי) והייתה לי דמות משמעותית מאד.זאת למרות שהיו לנו יחסים מורכבים ואינטנסיביים.למרות ובגלל האהבה והאמון שלי בה החלטתי לסיים את הטיפול לאחר שזמן רב הרגשתי שהוא למעשה מזיק לי.היא הסכימה שאנחנו תקועות ושאינה יכולה לעזור לי עוד.למרות שהיוזמה הייתה שלי הפרידה קשה מנשוא עבורי.לרגעים אני חושבת שלא אוכל לחיות בלעדיה.שאין טעם.ושחלקים גדולים כל כך ממני נמצאים אצלה.שאני חסרה.ומעבר לכך אני רוצה וזקוקה לדמות כזו בחיי.קבועה. מאחר ואיני מרגישה טוב,וגם נותרו הרבה דברים "פתוחים",התחלתי ללכת למטפלת אחרת שאני חשה טוב ובטוח איתה, אבל אני מרגישה שאני מאד מפחדת הפעם.ושאני יותר סקפטית ואפילו מבוהלת.אני ממש מפחדת.אפילו מרגישה שאיבדתי את האמון בפסיכולוגיה,שזה מעין משחק אכזרי,משהו מבוים ומניפולטיבי.

שלום ויק, את מעלה סוגייה חשובה מאוד והיא איזה מקום הטיפול תופס בחיינו. מטבע הדברים, התשובה שונה מאדם לאדם, אך הנחת היסוד שלך היא שטיפול צריך להסתיים והרשי לי לכפור בה ולומר לך שלא תמיד זה כך. קיימים מצבים קיומיים שמבחינה רגשית יש מקום לאותה דמות רגשית קבועה וזמינה תמיד. אלה לא כל המקרים, אולי גם לא רובם, אך בהחלט יש מקום גם למקרים כאלה בפרקטיקה של פסיכותרפיה. אני לא רוצה להבהיל אותך ואני לא "מנבא" שזה יהיה המקרה אצלך, אבל ישנם מקרים כאלה וזה רחוק מלהיות סוף העולם. סתם עוד נקודה למחשבה: לא תמיד חייבים לסיים טיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

שלום.דברייך לא רק שלא הבהילו אותי ,אלא אף הרגיעו אותי.שהרי אני מרגישה שכל חיי אזדקק לנוכחות כזו, של דמות המטפלת ושל המקום הזה.מי שיושב מולי בד"כ אומר שפעם זה חייב להסתיים....את הטיפול סיימתי בגלל תקיעות מסובכת מאד שלא הצלחנו לפתור.הבעיה היא שכואב לי מאד כמו שכואב כשמישהו מת.ואני מכירה את ההרגשה לצערי.ומעבר לכך ,אני מרגישה מבוהלת וחשדנית לגבי הטיפול החדש על אף שמדובר במישהי שאני מכירה מעט ותחושתי טובה לגביה.אבל אני לא יודעת אם ואיך נוכל להגיע לקשר כפי שהיה בטיפול הקודם, איך אוכל שוב להכניס מישהי באופן הזה לנימי נפשי,שתדע עליי הכל.ומה זה אומר בכלל על הקשר הקודם -אם אעשה זאת?