האמנם?

שלום לך ד"ר, במהלך השנים האחרונות אני סובל מדיכאון קשה מאוד, שמתבטא בעיקר כשאני בחברת עצמי או בני משפחתי. אני לא מסוגל להראות אפילו שמץ של חיוך בסביבתם. בסביבה החברית שלי ובסביבת העבודה אני מחויך ומשעשע, מלא בחוש הומור, וגורם לאחרים לשמחה ולמצב רוח טוב. למעשה אני חי חיים כפולים, וקיים אצלי דיסוננס בין שתי ההתנהגויות. אני אדם מאוד מאוד מדוכא ומתוסכל, אך אני נאלץ לגלם תפקיד של אדם שמח על מנת שבסביבתי לא ישימו לב. דבר זה מותיר אותי כמעט ללא כוח לתפקד. בשנה האחרונה הייתה החמרה די רצינית במצב, בה נתקפתי דכאון שאיני יכול לתאר במילים, והייתי על סף התאבדות. הייתי פורץ בבכי באמצע היום, ונמנע מכל פעילות משום שלא ראיתי בה עניין. הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, שכלל גם טיפול בציפרלקס (אותו הפסקתי משום שלא הועיל כלל), נכשלו לחלוטין. לא אלעה אותך בכל הפרטים, אך אומר כי המטפלים לא הצליחו להבין אותי כלל, ומבחינתי זה שקול לרופא מומחה שרואה תופעה בפעם הראשונה ואינו יודע כיצד להתמודד איתה. לאור כל זאת, בחודשים האחרונים הגעתי לרמת ציניות קשה מאוד. איני מאמין כלל בטיפולים הנפשיים המוצעים בשוק, ועל אף כוונתכם הטובה ורצונכם לעזור לאנשים חולים (כמו כל רופא אחר בעצם), אני חש שבאנלוגיה לעולם הרפואה הקונבנציונאלית, אני למעשה חולה סופני שאין מזור למחלתו. אני יודע שבוודאי תמליץ לי לראות מטפל אחר, שתטען כי התקשורת המוגבלת עם המטפלים שפגשתי אינה אמורה להטיל בעיניי צל על עולם הטיפולים הנפשיים, שתמליץ לי להתמקד בצד של ההומור כמקור להישרדות, או אולי תציין דוגמאות של אנשים שעברו זוועות והתעללויות ועדיין נשארו בחיים ונהנו מהם, אך זכור נא כי כל מקרה לגופו. אני חושב שאני בנקודה כל כך צינית בחיים שאיני יכול להאמין שמישהו יוכל להבין אותי. זוהי אינה התפלספות כלל, זוהי דרך הביטוי שלי על הכתב למצוקה שאני סוחב. אשמח לדעת מה דעתך - האם קיימת התכנות לכך שאני חולה סופני נפשי?

שלום לך, הדיכאון שאתה מתאר אינו סופני אלא עמיד (כלומר, לא מגיב לטיפול). התופעה מוכרת לנו היטב ואני אף מפנה אותך לאתר המתאר מחקר רחב-היקף (למעלה מ-4,000 נבדקים שנבדקו מספר פעמים) על השלבים השונים בהתאמת טיפול תרופתי ופסיכולוגי. אינני יודע לכמה זמן ניסית את הציפרלקס ובאיזה מינון, אך יש בהחלט נוהל מומלץ להחלפת תרופה. מממצאי המחקר הנ"ל עולה כי טיפול תרופתי עוזר ב-30-40% מהמקרים בניסיון ראשון ואחוז זה עולה ל-60-70% בניסיון הטיפולי השני (בין אם מאותה משפחת קבוצות או בקבוצה אחרת או ע"י הוספת תרופה). תוצאות טובות יותר ניתן להשיג ע"י שילוב הטיפול התרופתי עם טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (16 פגישות) ובמקרה שכל טיפול תרופתי אינו עוזר (ואתה עוד רחוק מאוד מזה) גם טיפול התנהגותי-קוגניטיבי בלבד יכול לעזור: http://www.edc.pitt.edu/stard/ כמובן, שכל זה מותנה בשיתוף הפעולה שלך ובוויתור מסוים על הציניות, שמגינה עליך בשלב זה. בשלב מתקדם יותר אכן יהיה ניתן להשתמש גם בציניות וגם בחוש ההומור שלך כדי לפתח פרספקטיבה ביחס שלך אל עצמך ואל מצבך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com