מה לעשות לגבי הטיפול

אני בת 35. לפני שנתיים התחלתי טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי במקביל. האבחנה היא של דיסתימיה. בשמך השנתיים הפסיכיאטר שינה את התרופה הראשונה כי היא לא הועילה ועכשיו אני עם אפקסור 150. ההטבה היחידה שאני מרגישה היא איזושהי הקלה מסוימת במועקה אבל לא יותר מזה. מכל הבחינות האחרות אני מרגישה שלא חלה שום הטבה ואפילו הרעה במצבי. הקשרים החברתיים שלי בשנתיים האחרונות כמעט ונגמרו לגמרי (מתוך כך שאני ניתקתי אותם), כלום לא מעניין אותי, אני מרגישה רע עם עצמי, משמינה, המון תחושות אשם ובושה. יש לי המון לבטים לגבי המשך הטיפול וכשאני משתפת את הפסיכיאטר בזה הוא אומר לי כי העלאת הספקות וסימן השאלה לגבי יעילות הטיפול הם בעצם מנגנון כדי להגן עליי מהפחד שלי לעשות שינוי, להעז, מצד אחד אני לא רוצה לעזוב כי זה יהיה לעזוב עם תחושת כשלון ומבוי סתום, אני גם מאוד מעריכה את הפסיכיאטר שלי ומאוד מעריכה את המקצועיות שלו, ומצד שני אם הטיפול לא מועיל לי או אם אני לא מצליחה לקחת את הכלים שהטיפול נותן ולהעביר אותם לחיי היום יום אין טעם שאמשיך בו. אודה לך אם תוכל לאמר לי מה דעתך בנושא

שלום מיכל, תפקיד התרופה הוא אכן לגרום להקלה סימפטומאטית ובמקרה של דיסתימיה חלק גדול מהטיפול אכן נעשה ע"י שיחות. אם את מרגישה תקועה בשיחות במשך זמן כה רב, הייתי ממליץ לעבור למטפל אחר בגישה שונה, גישה התנהגותית-קוגניטיבית, שעובדת באופן ישיר על שינוי התנהגויות שמונעות ממך להתקדם ושינוי אמונות העומדות בבסיס דפוסי החשיבה שלך. טיפול בגישה כזו יכול להשלים יפה את הטיפול התרופתי. הגישה אמורה לעזור, אם תשתפי פעולה, גם אם ההסבר של הפסיכיאטר נכון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

תודה על תשובתך המהירה. אך יש לי בלבול מסויים, עליו גם מצביע המטפל שלי. הרי אם אחליף מטפל וגישת טיפול וכמו שאתה אומר: "אשתף פעולה" אז הטיפול יעזור לי. אם כך, אולי אני תקועה בטיפול הנוכחי כי אני לא משתפת פעולה ולא בגלל שהטיפול לא מתאים לי ולכן זה לא משנה אם אשנה, טיפול או שיטת טיפול. מה שחשוב זה ההתמסרות שלי לטיפול, ההתגברות על הפחדים והשיתוף פעולה שלי. זה מתסכל אותי מאוד. הרי ברור לי שהעניין הוא - אני!! והבחירות שלי!! ולכן אני תוהה האם שינוי המטפל זה הפתרון... אודה על התיחסותך בשנית. מיכל