אני לא יכולה יותר

אני הולכת לעבודה כי צריך ולא כי זה מקום שאני לא אוהבת או לא כייף שם, אני בקושי גוררת את עצמי מהמיטה ולא מצליחה לשפר את המצב,חזרתי לגור אצל ההוריםלפני שנתיים והם קמת מיושנים אבל בסדר בסך הכל אבל כואב לי לראות אותם כל יום, פשוט פיזית כשאני רואה אנשים שאני מכירה יש לי כאב שלא עובר, אני שונאת לדבר עם אנשים בכלל אבל עושה את זה כי צריך וכי אני לא רוצה לפגוע באף אחד, הכל כי צריך כמו לאכול לשתות, לנשום. היה לי חבר במשך כמעט שנה וחצי שגיליתי לפני כמה זמן שכל הקשר היה שקר לגבי כל דבר הוא חיפש יציבות כלכלית ומי שיפרנס אותו כי הוא לא רוצה לעבוד ורק ללמוד דברים שמעניינים אותו כל החיים, זה לא דבר רע אבל אני לא ספונסרית של אף אחד ועכשיו אני שונאת הכל בי זה מצב שהיה קיים כבר מקודם אבל הוא החמיר ואני לא מצליחה לנשום. אין לי כסף לפסיכיאטר או פסיכולוג ואצלי במשפחה מקבלי ם את זה כדבר מאוד דפוק אם הולכים לאחד. אני לכודה בתוך עצמי ולא מצליחה לצאת אם יש מישהו שיכול לעזור לי אני באמת צריכה.

שלום גלי, לפי תיאורייך, את סובלת מדיכאון וזקוקה לטיפול. אינך חייבת לפנות לטיפול בשוק הפרטי ומשפחתך אינה חייבת לדעת על הפנייה. את יכולה לפנות למטפל במסגרת הביטוח המשלים של קופ"ח, שם המחיר מסובסד (כ-.160 ש"ח לפגישה), למרפאה ציבורית לבריאות הנפש של משרד הבריאות או למרפאת חוץ פסיכיאטרית של בי"ח כללי. המינימום שהייתי מציע לך הוא לפנות לרופא המשפחה ולבקש טיפול תרופתי נוגד דיכאון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com