פסיכולוג

שלום, אני בת 18 וקצת, השנה אני מסיימת יב', ובשנה הבאה אני הולכת לעשות שנת שירות. יש לי כל מיני דברים שמציקים לי - תמיד היה לי חוסר בטחון מעיק כזה, אף פעם לא הייתי שלמה עם המצב החברתי שלי, משהו שממש מפריע לי זה שאף פעם לא הייתי עם מישהו, לא היה לי חבר, למרות שרציתי ושהיו לי הזדמנויות. ויש לי קושי להסתגל לשינויים (נגיד מהחטיבה לתיכון היה לי קשה) ובגלל זה נראה לי שיהיה לי מאד קשה לעזוב את בצפר, חוצמזה יש הרבה דברים בי שאני לא שלמה איתם ומקשים עלי - חוסר בטחון, חוסר עקביות, אי יכולת להתמיד, ובכללי ההתנהלות שלי, איך שאני מנהלת את החיים שלי (קצת מסובך לפרט)... בכללי, יש לי בעיות שאני גוררת שנים (אלה שפירטתי), וגם שנים שאני חושבת על ללכת לפסיכולוג, כדי לראות מה אפשר לעשות עם כל זה, אם זה היה תלוי בי הייתי הולכת מזמן, אבל אף פעם לא הצלחתי לבקש מאמא שלי. בכל מקרה אני כרגע פשוט מרגישה רע בכל כך הרבה דברים, קשה לי בהרבה דברים, ואני חושבת שאני ממש צריכה את זה. יש לי כמה שאלות: 1. אם אני אתחיל ללכת לפסיכולוג מבערך עכשיו, ועד בערך אוגוסט של השנה הזו, (ז"א 3 חודשים) האם זה יהיה יעיל? האם יש סיכוי שטיפול כזה ישפיע עלי? (באוגוסט אני יוצאת לשנת שירות) ואם נגיד יהיו 2 פגישות בשבוע, או משהו כזה? 2. בשנת שירות עצמה אני אחזור הביתה כל שבועיים. האם טיפול פעם בשבועיים יכול להיות אפקטיבי? (כהמשך לטיפול של 3 חודשים...) 3. איך אני יכולה לבקש מאמא שלי?? אני לא יודעת איך היא תגיב, אני לא יודעת מה להגיד לה... חשבתי להגיד לה שיש לי הרבה על הראש בזמן האחרון, שבגלל שאני מסיימת בצפר אז נראה לי שיהיה לי קשה, שיש לי בלגן כללי בראש בזמן האחרון, משהו כללי כזה, לא שקר ולא אמת. מה אתם חושבים?? לא יודעת, אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני אבקש, אבל אני לא מבקשת ולא מדברת עם אמא שלי. זה מין דבר שעדיף לטאטא כל יום מחדש מתחת לשטיח, ולא להוציא החוצה, גם אם ממש רוצים. ואני באמת ממש רוצה, אבל יותר נח וקל לשתוק ולחייך כאילו הכל בסדר... לא יודעת, אני מפחדת שזה יהיה עסק נורא לא נעים ומביך וכל זה... ביני לבין עצמי אין לי שום בעיה עם הקטע של פסיכולוג, לדעתי זה לגיטימי לחלוטין ואני באמת הייתי רוצה ללכת לאחד, אני לא חושבת שזה אומר שיש לי בעיות או משהו כזה, הבעיה היחידה זה איך אני מתנהלת מול אמא שלי, איך אני מבקשת מאמא שלי דבר כזה, כי זה יהיה נורא לא נעים ומביך וכל זה. אני ממש רוצה את זה, ממש ממש, אבל קשה לי באמת לעשות את זה, לדבר עם אמא שלי. אני יודעת שזה נשמע ממש מטומטם להגיד את זה, אבל באמת שזה קשה לי... לא יודעת איך לעשות את זה. יש לי בראש אפילו "נאום" קטן, אני כבר יודעת מה אני הולכת להגיד לה, "אמא, בזמן האחרון אני מרגישה נורא בלה בלה בלה..." ואיך אני הולכת לבקש ממנה, פשוט אין לי את האומץ להגיד את זה. אואואואואף.... :(( אני לא יודעת מה לעשות... תודה בכל מקרה....

שלום אני, נכון שתדירות המפגשים המקובלת בטיפול פסיכולוגי היא אחת לשבוע, אך זה הכלל ויש יוצאים מן הכלל ובארץ אחד היוצאים מן הכלל הוא שינוי המסגרת הטיפולית בזמן השירות בצבא. פני לפסיכולוג ואני משוכנע שהוא יידע לתמרן בצורה הטובה ביותר. נראה לי שאמך מבחינה בקשיים ההתנהגותיים שמבטאים את הקונפליקטים הפנימיים שלך וכל מה שאת צריכה הוא לומר לה שאת במצוקה ומבקשת לראות פסיכולוג. את אפילו יכולה להציג את הלחץ כקשור לשירות הצבאי המתקרב ואת העזרה המקצועית כפתרון לכך. אם קשה לך לראות את תגובתה פנים אל פנים, את יכולה להשאיר לה מכתב או אפילו להדפיס את פנייתך לפורום, עם או בלי תגובתי, ולהראות לה. בסופו של דבר, היא אמורה להיות שם בשבילך ואת לא מבקשת דבר בלתי סביר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com