שואה

זהו יום השואה הראשון שבו אני גם אמא.בשונה מבעבר היום הזה קשה לי מאד. קשה אפילו להביע את זה.אני חנוקה.מרגישה מצוקה גדולה.ראיתי כמה סרטים בטלויזיה על הילדים בשואה,אלה שניצלו ומספרים על יסוריהם ופרידתם ממשפחתם,ואלה שאינם וזה הציף אותי במחשבות ורגשות קשים.קשה לי להגיד את זה,אבל זו כאילו תחושה של חוסר בטחון קיומי, שמישהו יכול להפריד ביני לבין בתי,שלא אוכל להגן עליה..אני לא יכולה להמשיך. יש לי מועקה עד כאב פיזי בחזה ובבטן.

שלום לך, אין ספק שזהו יום קשה לכולנו, ובעיקר לניצולים עצמם ההולכים ונכחדים ולבני הדור השני ואולי גם השלישי. עם כל הכוונות הטובות ביותר של הורינו, זיכרון השואה - על החרדות הקיומיות הכרוכות בו - מועברים מדור לדור באופן מודע והרבה יותר מכך, באופן בלתי מודע. הגנת-היתר על הילדים מתוך חרדת נטישה עצומה נוטעת בהם את אותם מנגנונים ביחסם אל ילדיהם וכך החרדות והדאגנות עוברות גם הן מדור לדור. קול קטן בתוכי קורא לך לא לשכוח, חלילה, אך אולי להסיח את הדעת מהתכניות הקשות בטלוויזיה ולהתמודד רק עם מה שאת יכולה להכיל בתוכך כרגע. זהו קול מאוד לא פופולארי מבחינה פוליטית, אידיאולוגית וחברתית, אך אני מאמין שהפרט ורווחתו הנפשית קודמים לכול. אם בכל זאת תבחרי בדרך העימות הרגשי הקשה עם הכאב, הנה קישור לאתר של "עמך": http://www.amcha.org/ . בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com