שלום

אני לא יודעת מה לעשות. אני בת 26. נראה לי שבכל בחינה שהיא אני תקועה. אני לא מדברת על מה שרואים מבחוץ אלא על תחושה פנימית ששום דבר לא משתנה כבר המון זמן. נאמר 15 שנים. במהלכן אגב סיימתי תיכון ותואר ראשון מבלי שמישהו יחשוד כי יש בעיה. אני מרגישה שאני בורחת מכל מקום ומכל אדם. עברתי משהו כמו 10 דירות מאז גיל 18 ב7 ערים שונות וכל זה מבלי הטיולים בחו"ל אחרי הצבא. התחלתי וסיימתי עשרות קשרים עם בנות וגם בנים (בנות חברות טובות ובנים גם וגם רומנטיים). תמיד הכל מתחיל "מושלם" ובאופוריה ובסוף אני בורחת, אם מתוך שיעמום או מתוך "נמאס לי". אני בחורה חכמה יפה וכו' ולכן הבעיה היא גדולה יותר- כי תמיד לכל אדם ולכל חברה יהיה תחליף וזה מונע ממני לשמור על הקיים. זה מגיע למצב שבו אני מרגישה רב הזמן מאד מאד בודדה. בפעמיים שחזרתי להורים כי נגמר לי הכסף שוב בהתחלה נהניתי ושמחתי ואז התחלתי פשוט לשנוא אותם. אני גם אשמח לדעת אם זה קשור לעובדה שאני אדם מאד מאד ביקורתי שאינו מקבל את השונה בקלות (כן כלפיי חוץ אבל "לא בבית ספרנו"), ומתאכזב מאנשים מאד בקלות.... יצא קצת יותר ארוך ממה שתכננתי אז סליחה וחג שמח

שלום ענת, הסיפור מוכר וידוע, לצערנו, יש לו גם אבחנה, אך לא יהיה זה אחראי מבחינה מקצועית לנסות לאבחן אותך דרך האינטרנט. בפנייתך המפורטת לא ציינת האם ניסית טיפול פסיכולוגי ואם כן, מה קרה בו. כנראה משהו בהתקשרות הבסיסית שלך אל דמויות מאוד ראשוניות בילדותך (ההורים ובעיקר האם) אינו בטוח מספיק ואז את עוזבת קשרים לפני שיעזבו אותך, מתוך חרדת נטישה עצומה ולא מודעת. מה שאת מרגישה במודע זה שהקשר מיצה את עצמו או שמשעמם לך. הוא הדין לגבי מקומות עבודה ומגורים - כל משהו שמסמל יציבות והתחייבות מאיים עלייך. המלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי, רוב הסיכויים הם שגם יימאס לך מהמטפל מהר מאוד ותרצי לעזוב אותו, אך אם את באמת רוצה להתקדם לפתרון הבעיה, עלייך להכריח את עצמך להישאר בטיפול כדי לתת לעצמך הזדמנות לעבור חוויה שונה, לפחות בטיפול, בתקווה שהדבר ישליך על קשרייך האחרים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com