המשך - בנוגע להחלמה מדיכאון מג'ורי ואישיות גבולית

לד"ר רובינשטיין ולכולם, שלום! לא שכחתי שהבטחתי לכתוב כמה מילים על ההחלמה שלי מדיכאון מג'ורי ואישיות גבולית – המחשב שלי קרס ולקח הרבה זמן לתקן אותו... סליחה על ההיעלמות הלא מכוונת. ניסיתי לחשוב על הדברים שעזרו לי באופן אישי, וכדי לסדר אותם בראש כתבתי רשימה של כל הכלים שהשתמשתי בהם יותר מכל ושעזרו לי מאוד בשנים האחרונות. אני בטוחה שכמספר האנשים בעולם כך מספר הדרכים להחלמה ולכן מה שעזר לי לאו-דווקא יעזור למישהו אחר, אבל אם במחשבות האלו אוכל לעזור לעוד אדם אחד ויחיד, אשמח מאוד! 1. הדבר הראשון שהכי עזר (ועדיין עוזר) לי הוא לא להאמין לכל רגש שעולה לי בתודעה. כשהייתי בדיכאון כבד נטיתי להאמין לתחושות האיומות של הדיכאון, לאפלה הקשה, ולשקוע בתוכה. אני משתדלת מאז לחשוב בכל פעם שמתעורר בי רגש חזק ולסווג אותו למועיל ומזיק, ולנסות לחזק את הרגשות המועילים ולהאמין להם ולהחליש ולא להאמין ברגשות המזיקים. לדוגמה, כשאני כועסת מאוד על אדם שמתעלם ממני ופוגע בי אני מזכירה לעצמי שלמרות שלגיטימי לחלוטין להיפגע, הכעס הגדול הזה מזיק לי ואולי גם לאחרים סביבי. העלבון הגיוני, אבל התגובה החזקה אחר-כך לא עוזרת לעלבון, אלא רק מחזקת אותו עוד יותר. בקשר לדיכאון, שמתי לב שכשאני שוקעת בתוכו ומאמינה לכאב הגדול הוא רק מתגבר, ולעומת זאת כשהתעקשתי לא להאמין לכאב אלא לכוון את עצמי לכיוונים אחרים, הוא הלך וקטן בהדרגה. החיים עדיין קשים – הם לא הפכו למושלמים! אבל יכולת ההתמודדות שלי אתם גדלה. 2. סבלנות – מאוד עזר לי להזכיר לעצמי בכל פעם מחדש שייקח זמן לשנות הרגלי חשיבה, ושזה יהיה תהליך ארוך, לא תרופה חד-פעמית וזריזה. לקח לי בערך שלוש-ארבע שנים להבריא לגמרי מכל הכאבים הנפשיים שסבלתי מהם, אבל הסבלנות השתלמה, כי כיום הבראתי לחלוטין. 3. מוטו אחד ספציפי שמאוד עוזר לי הוא משפט שקראתי בספר שאמר, "כמובן שחשוב מה קורה לך, אלא שעוד יותר חשוב – מה שאתה בוחר לעשות עם זה. והבחירה הזו היא חופשית." בכל פעם שכאב לי מאוד, השתדלתי להזכיר לעצמי שהחיים מלאים כאב וקושי, ושאין חיים שאינם קשים. משהו במחשבה הזו מאוד ניחם אותי; אני לא לבד בקושי. ואינני כישלון אם קשה לי. בהקשר זה, מאוד עזר לי להרחיב במודע ובהדרגה את המחשבות שלי ולכלול בהן עוד ועוד אנשים אחרים. אני זוכרת שכשהייתי בשיא הדיכאון לא הייתי מסוגלת להרגיש אמפתיה כלפי הזולת כי הכאב שלי היה גדול מדי – הייתי שקועה בבור שלא יכלתי לראות החוצה ממנו. אבל כמו שהבור מנע ממני לראות את הזולת, כך ההתמקדות בזולת גם עזרה לי להיחלץ בהדרגה מהבור. במשך השנים האחרונות השקעתי בכל יום כמה דקות בישיבה ובמחשבה על אנשים אחרים – שאני מכירה, או דמיינתי אנשים שלבטח קיימים אבל לא הכרתי אותם – שסובלים כמוני מדיכאון, או ממחלה אחרת, או מסוגים שונים של כאב וסבל וחוסר-אונים. ניסיתי להרגיש יותר ויותר אמפתיה לכאב ולראות את עצמי כחלק קטן ממעגל גדול שנקרא "החיים קשים מאוד." וזה מאוד עזר. בהדרגתיות, באיטיות, אבל זה עזר בצורה מפתיעה. 4. עוד דבר שמעוד עזר לי הוא לפתח תחומי-עניין חדשים. קרובת-משפחה שלי מטפלת בביו-פידבק והיא נתנה לי עצה טובה מאוד: היא אמרה לי שחשוב לפתח קשרים חדשים במוח כדי להבריא מדיכאון, ושאחד מהדברים הכי יעילים הם ללמוד שפה חדשה. לקחתי אותה ברצינות והתחלתי ללמוד איטלקית, ולמרות שהיה לי קשה מאוד בהתחלה, התעקשתי לא לוותר. כיום אני יודעת איטלקית, ואני מרגישה שגם הלמידה עצמה עזרה. כנראה גם בגלל הסחת-הדעת, גם בגלל הריכוז, וגם בגלל החידוש. 5. דבר נוסף שמאוד עזר לי הוא ללמד את עצמי לא להיבהל מהכאב, ולא לברוח ממנו. זה נשמע כמו קלישאה חבוטה, אבל אני מרגישה שכשניתן לעמוד מול הכאב, בלי לברוח ממנו, ומצד שני גם בלי להתנגד לו – פשוט להתבונן בו, להכיר בקיומו, ולתת לו לקחת את הזמן שלו – הוא לא אכזרי כל-כך כמו קודם. מניסיוני כיום אני יודעת שיש לי את הכוח לעמוד במצבים מלאי סבל ולא להישבר מהם, ושאם אוכל להיות אמיצה מספיק להתבונן בכאב החיים, לא יהיה לו כוח גדול כל-כך עליי. אני יכולה לתת דוגמה קטנה: לפני כמה שנים, במקביל להחלמה שלי מדיכאון, אובחנתי כחולה במחלה פיזית קשה. (מאוד אירוני... לא קיבלתי חופש בין דבר אחד לשני!) אחרי האבחנה שקעתי בדיכאון לחודש-חודשיים, אבל מכיוון שכבר ידעתי מה יעזור, לא האמנתי לרגשות הדיכאון וגם לא נבהלתי מהם; פשוט התבוננתי בהם ולא הגבתי. נתתי להם לחלוף, ולאחר תקופה מסוימת הם חלפו. כשהם חלפו, התעורר כעס איום ונורא... רתחתי מכעס למשך חודש-חודשיים נוספים, וגם עם הכעס לא עשיתי שום דבר. התבוננתי בו, הכרתי בקיומו, זכרתי שמגיע לי לכעוס כי אני אהיה חולה מאוד למשך כל חיי, ושזה באמת לא הוגן וכואב מאוד, וחיכיתי. לאחר שלושה חודשים מאז שאובחנתי נעלמו הדיכאון והכעס ומאז גם לא חזרו. מאז אני מתמודדת עם אתגרים פיזיים ונפשיים לא קלים, עם מחלה ונכות, אבל אין בי כל כעס או דיכאון על המצב. אני לא יכולה לומר שזה בזכות שלושת החודשים ההם... אבל התחושה האישית שלי היא שיש קשר בין הדברים. 6. דבר נוסף שתמיד עוזר לי הוא לדעת, ולזכור, שאני אפול ואטעה שוב ושוב. מה שחשוב לי הוא תמיד לקום בחזרה, כי דבר אחד קבוע וידוע הוא שאני אפול ללא ספק. אני משתדלת לזכור לא לוותר על חוש-ההומור, ולמצוא את האומץ לא להיות מושלמת אי-פעם. אני יכולה להשתדל – ואני משתדלת – להיות אדם טוב, לא מושלם. להשתפר קצת בכל יום. 7. עוד מחשבה שעלתה לי עכשיו בראש היא שהמון דברים קטנים ביחד יכולים לעזור. אי אפשר לדעת מראש מה יגרום לכדור-השלג של ההחלמה להתחיל להתגלגל בשיא התנופה; לכן, חשוב לא להתייאש. לא להרים ידיים, ולא להאמין שאי-אפשר להרגיש טוב יותר. מה שחשוב לי הוא להמשיך לעשות את כל מה שכתבתי למעלה, שוב ושוב, בכל יום, לא פעם אחת ואז לראות שזה לא עובד, אלא במסירות, מתוך נכונות להשקיע זמן, סבלנות והומור בהבראה ומתוך ידיעה ששינויים לוקחים זמן. מהניסיון האישי המוגבל שלי, ההחלמה קרתה בשלבים. בהתחלה כאב לי כל הזמן, ואז היתה הפוגה קצרה לרגע פה ושם, ואז פתאום שמתי לב שכואב לי רק יום בשבוע... ואז רק יום בחודש, או כמה ימים בשנה... וכיום לא נשאר כלום. התהליך היה מאוד מדורג, וכשהייתי בתוכו הרגשתי בלבול מאוד גדול, לכן אני מאמינה בפסיכותרפיה ואני משוכנעת שהיא יכולה לעזור באופן משמעותי בתהליך מהסוג הזה. אני לא עברתי את התהליך לבד; היה לי מטפל קוגניטיבי שאמנם לא נפגשתי איתו לעתים קרובות, פעם בשבועיים בערך, אבל הוא אדם אמפתי מאוד, חם ואנושי, ותמיד ידעתי שהוא נמצא שם בשבילי ושאם וכשאצטרך, אוכל מיד לפנות אליו. עצם הידיעה הזו מאוד עזרה לי לעבור את התהליך כמעט לבד ולסמוך על עצמי. כיום, לפעמים הדיכאון חוזר לשבריר-שנייה, כשמאוד כואב לי או קשה לי. אני תופסת את עצמי קפואה רגשית, בוהה בקיר ומיואשת, ופתאום שמה לב שהנה, זה קרה שוב. בכל פעם שזה קורה, התגובה הקבועה שלי הפכה להיות לגלוג. אני אומרת לדיכאון: "א-הא! שלום לך! הנה אתה, איפה היית, ידידי? לאן נעלמת כל-כך הרבה זמן? כן, כן, אני מכירה אותך. אני גם מכירה את כל התרגילים שלך. מי אמר שאני צריכה להאמין למה שאתה אומר? אני לא מוכנה להאמין לך יותר. כבודכך במקומו מונח – אתה תמשיך בשלך ואני בשלי. " ואחרי כמה שניות, הוא מרים ידיים ונעלם שוב. באופן אישי, הגעתי למסקנה שלכל חיי אהיה דומה לאלכוהוליסט או למכור לסמים שנגמל. תמיד תישאר בי הנטייה לפנות לדיכאון ברגעים קשים; תמיד תהיה בי רגישות-היתר לעצב, לכאב, לייאוש. אני אצטרך תמיד להישאר עירנית, ולזהות את סימני-האזהרה שמקרבים אותי מדי ל"סם" שלי ולהתרחק מהם. אם אזניח את כל מה שכתבתי למעלה ואשכח להשקיע, אהיה עלולה "ליפול" בחזרה. אבל זה לא חייב לקרות. וזה לא קורה. החיים שלי חופשיים לגמרי מדיכאון. לכן אני חושבת שזו רק רגישות מסוימת, ולא גזרת-גורל. אפשר ללמוד לחיות עם הרגישות הזו, כמו כל רגישות אחרת, ואפילו לחיות חיים טובים ומלאי סיפוק. חברה שלי, פסיכותרפיסטית, סיפרה לי משל מקסים, על הרופא והמטופל. המטופל משול לנוסע ברכבת, שיושב במושב שליד החלון ומתבונן החוצה בנוף, והמטפל יושב לצידו במושב שממנו לא רואים את הנוף ומאזין לתיאורו של המטופל, שמספר לו על מראם של העצים, הגבעות, וכל השאר. המטפל לא יודע איך נראה הנוף; הוא שומע על הנוף רק מפי המטופל, ולכן מי שיודע יותר מכל אחד אחר על מצבו הוא המטופל. לכן ההקשבה והאמפתיה חשובות כל-כך, כנראה. ולכן קיימות קבוצות תמיכה שמקימים חולים – אני לא רופאה, אני יודעת שום דבר על פסיכותרפיה, ואני מדברת אך ורק מניסיון אישי מוגבל, אבל אני מבינה יותר מכל אחד אחר על מהלך מחלתי ועל הדרכים שאיפשרו לי להבריא ממנה. כיום אני יודעת חד-משמעית שאם אני אחשוב יותר ויותר על רגש מסוים או מחשבה מסוימת, למשל על כעס או על דיכאון, הם יתעצמו. לכן למדתי שאם ממילא התודעה האנושית חושבת על אובייקט באופן קבוע, וממילא יש לי יכולת חשיבה, עליי לבחור לחשוב על דברים אחרים – דברים שימשכו אותי לכיוון פחות כואב. למדתי שהתודעה שלי תלך לאן שארגיל אותה ללכת; לפני חמש שנים היא היתה רגילה לדיכאון, והיום היא רגילה לאופטימיות. פשוט נדרש לכל זה התאמצות מכוונת, מתינות, חוש-הומור ויכולת לצחוק על עצמי... וזמן. אני מקווה שכל זה לא מבלבל (אני חוששת שכמעט בלבלתי את עצמי לגמרי מרוב מילים... :) ושזה יעזור. גל

שלום גל, תודה רבה על התיאור המפורט והמרגש. ההתמודדות שלך מעוררת הערכה רבה מאוד. אני משוכנע שכל אחד ממשתתפי הפורום יוכל לקחת ממנה משהו. המשהו הזה משכנע הרבה יותר כשהוא בא ממטופלת מאשר כשהוא בא מאיש מקצוע. למעשה, כל הטכניקות שהפעלת על עצמך נמצאות בשימוש בטיפול פסיכולוגי, אלא שלפעמים קשה מאוד להפעיל אותן על אדם השבוי בתוך הדיכאון שלו. האם עדיין היית בדיכאון כשהתחלת להשתמש בטכניקות הללו? או שמא הדבר התאפשר רק כשכבר יצאת מהדיכאון? (למשל, היכולת לראות את הזולת שאת כותבת שהייתה בלתי-אפשרית בזמן הדיכאון). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

שלום ד"ר רובינשטיין, אלפי תודות! מאוד יקרה לי ההערכה, בעיקר כי אתה איש-מקצוע ויודע במה מדובר, ועד כמה דיכאון אינו דבר פשוט או קל. כשהתחלתי להשתמש בטכניקות הללו הייתי בשיא הדיכאון הכבד. הן מה שהוציא אותי ממנו. בתחילה זה היה קשה מאוד - כמו להוציא מים מסלע, לא היה לי כוח ו"הכרחתי" את עצמי בכל יום מחדש לקום, לחפש ולמצוא משמעות באתגר היומיומי הנוכחי, ולא להתייאש. אבל עם הזמן נוכחתי שהדיכאון מצטמק והכוח מתעצם. גל