בעיה מוזרה עם ילדים

שלום רב, התחלתי בתקופה האחרונה לעשות בייביסיטר וגם ללמד כל מיני ילדים. ובכלל אני עובדת הרבה עם ילדים ובני נוער. אני מעולה איתם. זה מדהים אותי כמה כל הילדים שאני שומרת עליהם (ובכלל ילדים, אם זה קרובי משפחה, אחים קטנים של חברות) כ"כ אוהבים אותי. אני לא מבינה מה אני עושה שגורם להם לאהוב אותי. אני רק נותנת להם את הלב והנשמה שלי ומשתדלת לעזור להם כמה שאפשר. וההורים מאוד מרוצים ממני גם כי הילדים מאוד אוהבים אותי וגם כי אני מצליחה להגיע איתם להישגים מרשימים ולהתנהגות טובה יותר. אני מרגישה כאילו יש בזה משהו שהוא לא בסדר. וזה מטריד אותי מאוד. יש לי המון מחשבות בראש. דבר ראשון, והוא לא רק קשור לעבודה עם ילדים, זה שאני מרגישה ת-מ-י-ד שאני נכשלת, שאני איכשהו עושה או אומרת משהו שהוא לא בסדר. אפילו כשמה שאני עושה הוא כאילו מושלם וממש מעריכים ומתלהבים מזה, אני עדיין מרגישה שעשיתי משהו לא בסדר, ומשחזרת בראש כל דבר שעשיתי. זה כ"כ מדכא אותי ומלחיץ אותי. אני לא יודעת למה אני כל הזמן חושבת על זה. זה פשוט נמצא בתוך הראש שלי. דבר שני, יש לי כל הזמן פחד שאנשים יראו כמה שאני דפוקה, שיש בי משהו שהוא לא בסדר. שהם יחשבו שאני עושה משהו לא בסדר. ומשהו שיש לי בבייביסטר ואין לי מושג למה לעזאזל, אני כל הזמן פוחדת שההורים יחשבו שאני איכשהו פוגעת בילדים שלהם. זה מכניס אותי לחרדה נוראית ולרצון לחתוך את עצמי [דבר שלא עשיתי כבר כמה חודשים]. וזה מצחיק, כי זה אפילו לא הגיוני שהם יחשבו ככה כי אני כ"כ דואגת לילדים ומפחדת שיקרה להם משהו, וגם הם כ"כ אוהבים אותי ומחכים שאני אבוא. אז זה די לא הגיוני. אבל זה עדיין מפחיד אותי כל פעם מחדש. דבר שלישי, יש לי פחד שאני אעשה משהו ממש רע. יש לי פחד שאני אגנוב משהו, למרות שבחיים לא גנבתי כלום ולא נראה לי שאני מסוגלת לעשות דבר כזה. יש לי פחד עצום שאני איכשהו אתקוף מינית את הילדים. זה אולי הדבר שהכי מפחיד אותי. אני מרגישה כ"כ אשמה כל הזמן. וזה גם די מצחיק. כי לא רק שבחיים לא עשיתי ואני לא אעשה כזה דבר, אלא אני גם כ"כ מפחדת מזה שאני משתדלת כמעט בכלל לא לגעת בילדים. איזה אמא רצתה שאני אקלח את הילדה הקטנה שלה וניסיתי כ"כ להתחמק מזה, וכשקילחתי אותה ניסיתי כמה שפחות לגעת בה וכמה שפחות להסתכל על הגוף שלה. וכל הזמן הזה הרגשתי כ"כ כ"כ כ"כ אשמה כאילו אני עושה משהו אסור, כאילו אני תוקפת אותה מינית וזה הדבר האחרון שאני אי פעם ארצה לעשות. אפילו שסתם ילד הולך בלי חולצה זה מלחיץ אותי, גם מבחינת זה שיחשבו שאני תוקפת אותו וגם שאולי אני איכשהו אשמה. זה נשמע כ"כ ביזארי, אני יודעת. אני לא יודעת אפילו איך להסביר את הדבר הזה. נראה לי שזה חשוב להזכיר שבתור ילדה עברתי תקיפה מינית. אני מניחה שיש לזה השפעה כלשהי עלי, אבל זה כ"כ מוזר ולא הגיוני. אני בחיים לא עשיתי שום דבר רע אז למה דווקא אני מרגישה כ"כ אשמה כלפי ילדים כל הזמן?! אני לא יודעת מה לעשות. אני כ"כ נהנית לעבוד עם ילדים ובני נוער. זה באמת כיף לי. גם לראות איך אני עוזרת לילדים וכמה שהם אוהבים אותי וגם שכולם מרוצים. אבל... אולי אני צריכה להפסיק לעבוד איתם? אולי אני צריכה להפסיק בגלל כל המחשבות המוזרות האלו? אני איכשהו גם מרגישה אשמה שיש לי את המחשבות האלו, וזה לא הוגן בפני הילדים, ולכן אני צריכה להפסיק. מה אתה חושב? זה ממש מתסכל ומעציב אותי, במיוחד כי אני כ"כ אוהבת את זה. אני פשוט חושבת לחתוך את עצמי שוב פעם... אתה חושב שאני איכשהו נוהגת לא בסדר ופוגעת בילדים? וזה שוב נשמע לי כ"כ מוזר. אני לא יודעת מה הבעיה שלי. תודה.

שלום מישהי, קודם כל, נפלא שאת מסוגלת ליצור קשר חם ואוהב עם ילדים למרות המחשבות הקשות שמלוות אותך. חשוב להבין שאין סיכוי שהחששות שלך יתממשו. הם באים מתוך עולמך הפנימי ואינם קשורים למציאות החיצונית. חשוב להבהיר זאת כי הכיוון אינו צריך להיות בשום אופן להפסיק לטפל בילדים בשל כך הן בשל הסיפוק הרב שאת מפיקה מכך והן בשל התועלת וההנאה הרבות שהילדים מפיקים ממך. מחשבות על הרג וחשש לפגוע ולהזיק הם אובססיות (מחשבות טורדניות) שיש לטפל בהן ככאלה (הטיפול המוצלח ביותר הוא שילוב של טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ספציפי באובססיות, עליו ניתן לקרוא בספר "די לאובססיה" של עדנה פואה ורייד וילסון, וטיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח, SSRI). אם המחשבות כוללות גם פגיעה בעצמך ואף ניסיון לעשות זאת בעבר, האובססיות הללו הן רק חלק מהפרעה כללית יותר שדורשת טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי משולב. טיפול כזה אינו אמור להיות קצר, אך הקשר הטוב שאת יוצרת עם ילדים בהחלט מעודד גם באשר להצלחת הטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com