תמיד מהצד- ביקורת כלפי משפחתי.

שלום. ברגעים אלה מצב הרוח שלי מלנכולי. למה? כי אני נער בן 18, ומרגיש שאני מפספס את החיים- עוד לא חוויתי את האהבה, אפילו לא נשיקה צרפתית. זה מתסכל לשמוע שכולם מתקדמים, שזאתי ישנה אצל זה, ושאר הסיפורים ואני לאב דווקא מדבר על סטוצים. אבל אצלי זה לא ככה. כי אני מתבייש להביא את חברה שלי הביתה- למשל יש לי אח שצריך דחוף טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי (לא מקבל טיפול, כי הוא גבר, אלא מה!) והוא כל הזמן מדבר שטויות, למשל צוחק על אשכנזים וכו'. בנוסף, אבא שלי הרבה פעמים מנסה להצחיק אמנם מתוך כוונה טובה אבל זה נשמע כמו סבא כזה, הומור ישן כזה ונמאס לי לשמוע צחוק מאולץ. אבל בגדול זה אחי. לגבי טיפול עבורי, הייתי בטיפול בעבר שנה שלמה פסיכודינמי, אבל מה לעשות שלהבין זה לא מספיק, ונגמר לי הביטוח במכבי (30 פגישות), והייתי דווקא מעדיף ללכת למטפל CBT (אין לי בעיה עם פסיכודינמי, אבל אני מעוניין בשילוב כי לדעתי זה חובה)- הסיבות שהייתי הם דיכאון וחרדה חברתית, אבל הטיפול התרופתי טיפל בדיכאון ובחרדה אם כי עדיין יש מקרים שהחרדה בהחלט נותרה, בעיקר החרדה להכניס חברה או מישהי לבית. אולי זה לא הגיוני, החרדה, אבל אני לא ראיתי בית כזה, וביקרתי במספיק בתים. חוץ מזה, אולי מישהי או חברה שתהיה לי לא תשפוט אותי על פני המשפחה, אבל אנשים מה לעשות עושים לפעמים *הכללות *וגם ביקורת זה לא נעים, זה אני חרד. החיים שלי אותו דבר, כולם ממשיכים ואני מסתכל מהצד. זה לא נעים. זהו, לא יודע למה רשמתי את זה, אבל אולי זה שאני כותב פה זה גם משהו שעוזר. עצוב לסחוב תחושות כאלה הרבה זמן. אה, שאלה קטנה- האם שמעת על איכות המטפלים בצבא? כשאני אתגייס אני אהיה מעוניין לגשת. אני מניח שסביר להניח שהטיול יהיה רק בגישה פסיכודינמית ולא שום גישה מעבר לזה, לא? פשוט כי ממה שהבנתי באוניברסיטה מכשירים לפסיכודינמי.

שלום תמיד מהצד, שמחתי לקרוא שמצאת בפורום שלנו מקום נוח לבטא את רגשותיך הקשים ואתה מוזמן לעשות זאת - ולא מהצד. נשמע שבגילך הצעיר כל כך כבר הספקת להתמצא בגישות הטיפוליות ואף במסלולי ההכשרה אליהן. וכאן, מעבר ל"נורמאליות" של המשפחה שלך, נשאלת גם השאלה האם אתה לא מצפה מעצמך ליותר מדיי בגילך הצעיר. נכון, קורה שזה ישן אצל זו ולהפך ואפילו מתנהלות מערכות יחסים. ובכל זאת, טיפלתי בעשרות צעירים שבאמצע שנות העשרים שלהם עדיין לא הייתה להם חברה ובסופו של דבר, הם מצאו בת-זוג. מטפלים בצבא הם בעיקר עמוסים מאוד. נכון שהגישה הבסיסית היא פסיכודינאמית, אך לפעמים בשל מגבלות הטיפול בצבא מונהג טיפול התנהגותי-קוגניטיבי שהוא קצר יותר. בחרדה חברתית טיפול כזה הוא כמעט תמיד טיפול הבחירה הראשון. חלק גדול, אם לא רוב, הפסיכיאטרים בצבא הם אנשי מילואים. מה שחשוב יותר מהגישה הטיפולית הוא איכות הברית הטיפולית שתיווצר בינך ובין המטפל בצבא ואני מרגיש שאתה מביא איתך לקשר יכולות מצוינות ליצור ברית כזו. לכן אני גם אופטימי לגבי יצירת קשר עם בת זוג. מבחינה זו טוב שאתה עוזב את הבית. יכול להיות שהשינוי הסביבתי ייטיב מאוד עמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

התשובה שלך גרמה לי לתחושת הקלה, ויציבות מסוימת בכל הנקודות/נושאים בהודעה שכתבתי. *אני מודע שיש גם הרבה שעדיין במצב כמוני, אבל עדיין אני גם יוצא לי להרגיש רגשות כלפי המין השני, אבל אני נמנע מיצירת קשר מעבר לידידות, עקב הבעיה שפירטתי (ביקורת-משפחה). האם טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית בכל זאת יוכל לעזור? אני נוטה קצת להמעיט בערכו כאשר מטפלים רק בגישה כזו, בבעיות מסוימות, כמו שלי, ולכן אני קצת פסימי, ואני מניח שבגלל שאני בסך הכל בסדר מבחינה בריאותית לא יציעו לי טיפול קוגנטיבי. בעצם, עכשיו כשאני חושב על זה, האם טיפול בכלל יכול לעזור שבכל זאת אני יותר מידי מוטרד מהבעיה (ביקורת, החרדה להכניס מישהי הביתה)? *האם תוכל להגיד לי למה אתה חושב שיש סיכוי טוב לבית טיפולית טובה עם המטפל/ת ולקשר עם בת הזוג? אני כותב האם תוכל כי אולי זאת שאלה שדורשת תשובה מעורפלת, שקשה לבטא במילים. *אני חושב שהעלת נקודה מאוד חשובה, שכלל לא חשבתי עליה- שאני אעזוב את הבית בצבא. אך אני בעל פרופיל 45 וגם ביקשתי מקום קרוב לבית, שאני אחזור לבית.. מעבר ליתרונות של לחזור לבית, אני גם אוהב לצייר לנגן לכן נוח לי לחזור לבית מהצבא. אני חושב שאני קצת מצטער שאמרתי שאני מעדיף קרוב לבית, במקום כלשהו. ושוב- תודה רבה לך.