המשך התמודדות עם החיים כפי שהם

שלום, לפני מספר חודשים אמי נפטרה. אני לאט לאט מנסה ללמוד לחיות בלעדיה, למרות שיש לי תחושה של ילד רחוב נטוש בעולם מנוכר בלי אמא שתמיד הייתה לצדי, ואני נתקל בהמון קשיים. יש לי קשיי הסתגלות לחיים בלעדיה, זאת הייתה פרידה קשה וכואבת יותר ממה שאי פעם אפשר היה לדמיין בכלל.. אני מרגיש לעיתים קרובות תחושת חוסר ותחושת געגוע עם צער. אני מאוד מתגעגע לשיחות איתה, לראות אותה, לצחוקים שהיו לנו, לאוכל שהיא בישלה לי, לתמיכה שהיא תמיד נתנה לי, לבטחון העצמי שהיא טיפחה בי, וגם לוויכוחים אני מתגעגע, מתגעגע להכל. התחלתי לחשוב על כיוונים בחיים כמו להתחיל ללמוד וקצת לעשות משהו עם עצמי אבל לנגד עיני עומדות חלק מהיום המחשבות הקשות של הגעגוע והצער. קורה לי הרבה למשל באמצע היום (או בלילה) שאני מבין שהיא באמת מתה לעד- ואני מרגיש באותם רגעים משהו בראש מוזר, וגם פשוט מתקשה להבין שזה אמיתי, אני מרגיש כאילו שזה פשוט לא הגיוני בכלל שזה קרה, ואני נבהל מזה שהיא כבר לא קיימת כבן אדם כפי שהכרתי אותה, ונבהל מהמחשבה של איך היא נראית כרגע. אני לעיתים חושב שאין לי טעם לחיים בלעדיה ושלא כדאי לי להמשיך לחיות בלעדיה, אבל אחר כך אני מצליח "להתאפס" ולחשוב איך אני יכול להשקיע בעצמי. הבעיה שיש לי המון עליות ומורדות ואני לא כל כך יציב במצב הרגשי/נפשי. בינתיים לא התחלתי שום טיפול תרופתי אני מנסה להיות חזק. אולי כדאי להתחיל לחשוב על טיפול פסיכולוגי אצל פסיכותרפיסט/פסיכולוג?