טיפול פסיכולוגי - דבר נעים?

ברור שלא כל רגע מ-50 דקות הטיפול אמור להיות חוויה עוטפת של צמר גפן ורוד עוטף ובלתי מותנה. אבל מה מרחק הפרספקטיבה שממנו ניתן לומר "הטיפול הזה טוב לי/רע לי?". האם "מדד הנעימות" הוא טוב מספיק? האם אמורים לצאת מחדר המטפל בתחושה טובה מזו שבה נכנסת אליו או בתחושה רעה יותר. ואם טוב/רע הן מילים מופשטות מדי, אגדיר אותן אופרציונלית: טוב=פחות רצון למות, רע=יותר רצון למות. במשך הרבה שנים, במקביל לטיפול תרופתי, הייתי מטופלת אצל 4 פסיכולוגים באוריינטציות שונות (אצל אחת מהן במשך 4 שנים). עכשיו אני בת 23 , ושוב הפסיכיאטר שלי ובעקבותיו המשפחה שלי לוחצת עלי ללכת לטיפול. אני כבר לא ילדה שאפשר להכריח אותה, ומצד שני: מה אכפת לי ללכת לטיפול אם זה כ"כ חשוב להם? אז זהו, שאכפת לי. למרות מאות שעות שיחות, אני לא מרגישה שבאמת השתניתי מאז שהייתי בת 12 ועלתה בדעתי לראשונה המחשבה שהחיים הם דבר מיותר, חסר משמעות ודגוש טורח וסבל. במשך 7 שנים של פסיכותרפיה נהייתי אמנית רטורית של להציג שוב ושוב את עמדתי זו בנוגע להקשרים שונים. הייתי גם בטיפול באמנות וגם שם הרגשתי לכודה בתוך החדר למשך 50 דקות של עימות עם האמת שלי בלי יכולת לברוח להסחות דעת נעימות יותר. עוד בעיה שלא הצלחתי למצוא לה פתרון עם המטפלים הקודמים שלי היא שבחדר הפסיכולוג/ית תמיד מרחף מעלי החשש לחשיפה עצמית בנוגע לאובדנות דבר שיכול לגרור פגיעה בחופש שלי. אין לי כוח שוב לשטוח את המניפסט האובדני שלי בפני אדם שבכלל לא בטוח יקבל אותי לטיפול, וגם אם כן ספק אם הגילויים והתובנות שיעלו בי יוכלו לשנות את הריאליה שהיא שהחיים הם משוואה שאינה מאזנת את עצמה מבחינת רווח והפסד. אם אתחיל שוב בטיפול, אני יודעת שהפעם במקום שוב ושוב להרצות את הדעות שלי, ולהפוך את הטיפול למין מסיבת עיתונאים בנושא כדאיות החיים עבור נפגעי הצונאמי וחולי פרקינסון, אנסה לרדת מהפילוסופיה ולדבר על רגשות. הבעיה היא שהכאב שהכי מטריד אותי הוא מעין "צער העולם" כללי ולא פרטי. ואת שאר הרגשות שלי נראה לי שאני מבררת עם עצמי עד זרא. מה גם שבאמת אין לי כ"כ הרבה כאב פרטי מן המוכן. אני יכולה אולי לייצר עוד תוך כדי הרהור בתולדות חיי אבל זה נראה לי מיותר. אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים שהרגשתי שחרור קתרטי אחרי שדיברתי על רגש בטיפול. במשך הרבה זמן חשבתי שאם החיים נדמים לי ככלא, הפתרון הוא במציאת שותפים נחמדים ואוהבים לתא. אבל לא נראה שזה עוזר. בעיני טיפול פסיכולוגי (או כל טיפול) זה כמו למצוא עוד אסיר , שיכול להקשיב בסבלנות, להבין על מה את מדברת, ולהציע את נק' המבט שלו על החיים בכלא. אבל אני יודעת מצויין על מה אני מדברת, ולא צריכה שמישהו ישקף לי את רגשותי או מחשבותיי. ובשחצנותי (כי רבה), אני גם לא מרגישה שמישהו שהוא בסה"כ אסיר כמוני (ובחר לא לברוח) יכול לתרום לי משהו שיצדיק את המועקה שטיפול יוצר אצלי. האם אני אכן שחצנית מדי וצריכה לאמץ קצת יותר ענווה ואמונה במה שיש לטיפול להציע?

שלום DearPrudence, נתחיל מזה שטיפול פסיכולוגי בהחלט אינו אמור להיות דבר נעים בפני עצמו והתחושה הטובה או הרעה כשיוצאים מחדר הטיפול היא בפני עצמה אינה מדד לכלום. טיפול פסיכולוגי אינו מהווה גלולת ארגעה, אלא מבחינות רבות, נהפוך הוא: מקום שבו נאלצים לפגוש את הצדדים היותר כאובים שלנו. נשמע שראיית הזולת בכלל והמטפל בפרט כמי שנמצא באותו בית כלא שאת מרגישה שאת נמצאת בו היא צורה שלך להקל על עצמך את הכאב הקשה (בסה"כ אני חלק מבעיה כללית יותר ורוב האנשים חיים כך). כנראה כל כך חשוב לך לשמור על החומות הבצורות שלך, שבמהלך הטיפולים הצלחת לסרס כמה וכמה מטפלים שניסו לגעת בך. הואיל ואת כל כך חזקה במילים, נשמע לי שמה שהכי קרוב לטיפול משמעותי היה אותו ניסיון לטיפול באומנות שלא איפשר לך לברוח. אפשרות נוספת היא טיפול התנהגותי טהור, שלא ייתן מקום לחיטוט העצמי שלך לפגוע בך עוד יותר. מחקרים מצביעים על כך שטיפולי insight בהחלט עלולים להגביר את הנטייה לנבירה (rumination) ובכך להנציח את הדיכאון, בעיקר אצל אנשים שהפכו את הטיפול לחלק מאורח החיים שלהם, כמו שזה נשמע במקרה שלך: http://www.giditherapy.com/avtava.html בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

תודה על התשובה, והמאמר המצויין. גם אני, כמו את הדעות המוצגות שם, חשבתי בשעתו שהחיטוט הנפשי לא יועיל לי במקרה הטוב, ויהפוך אותי לנרקסיסטית בכיינית (במקרה הרע). לפני 6 שנים, כשהלכתי לשירות לאומי, ההורים שלי "שחררו אותי" מבקשתם שאהיה בטיפול כלשהו, ואנחת רווחה גדולה נשמעה ברחוב שלנו. בשירות הלאומי עבדתי עם ילדים אוטיסטים בשיטה התנהגותית ונדלקתי על העקרונות הפשוטים והרציונאליים כ"כ. אחרי השירות הלכתי למטפל התנהגותי-קוגניטיבי מעולה, שהוא גם אדם חכם ורגיש (ולא, אלה לא רק רגשי העברה, הוא באמת איש מקסים), והטיפול הקצר (לפחות זה) הסתיים במסקנה שלו (רק לאחרונה הוא חלק אותה איתי, אנחנו לפעמים מתכתבים) שהוא לא יכול לעזור לי. )-: בשעתו הוא חשב שאולי פשוט צריך לתת לזה זמן, או שחוויות חדשות בחיים עצמם ישנו אותי. עבר זמן, נחוו חוויות נפלאות, נלמדו דברים חדשים, וכלום לא השתנה. ותבין, אני הייתי מטופלת מצטיינת: מילאתי את כל המשימות החברתיות/קוגניטיביות/הרפייתיות, הצלחתי בביופידבק לשלוט בכל המדדים, למדתי לסנן מחשבות, לעכב דחפים, לפרגן לעצמי במשפטים אוטוסוגסטיביליים, ועדיין: למרות שבאמת הכישורים החדשים האלה הביאו לשיפור גדול באיכות החיים, זה לא מנע ממני חודש אחרי סיום הטיפול לרסק את האוטו של ההורים שלי לתוך קיר (כפי שאתה יכול להבין מעצם כתיבתי, רק האוטו נהיה טוטאל-לוס, לי - שלום). תליתי הרבה מאוד תקוות בטיפול הזה, ואני קצת כועסת עליו על שהיה כ"כ מלא ביטחון והדביק אותי בהתלהבות שלו שביחד נצליח לשנות את התנועה המתמדת של דפוסי החשיבה החד כיווניים שלי, או לפחות נמנע ניסיונות התאבדות כושלים נוספים. לאחרונה כתבתי לו שוב, והוא אמר שהוא לא יכול לחשוב על אף מטפל/ת התנהגותי, הבעתי או בכלל, שהוא מכיר שהוא יכול להמליץ לי ללכת אליו. אולי מישהו רוג'ריאני, אבל המטפל הרוג'ריאני הספציפי שהוא חשב עליו עבורי כבר לא מטפל. אין ספק, הבהייביוריסט שלי התחלק על השכל. אני נשמעת לך כמו מישהי צריכה שיקוף, אישור וקבלה? בקשר לסירוס המטפלים שהזכרת: כנראה שבאמת מטאפורת הכלא היא סוג של מזור לתחושת הבדידות והחריגות שאני חשה כמישהי שלא רואה ערך בדברים שרוב בני האדם (ובכללם מטפלים) מוקירים ומעריכים וחיים עבורם. אבל החומות הבצורות שלי לא כאלה בצורות, כואב לי שאני רוצה למות. כואב לי בעיקר על המשפחה שלי, והחברים והאנשים שאני חשובה להם, אבל גם סתם על עצמי. קיטרתי על זה הרבה בטיפול הדינאמי שלי: למה אני לא יכולה פשוט לזרום עם החיים כמו כולם? למה אני לא יכולה להתמסר ליופי ולשפע שהחיים מציעים לי? מליארד סינים לא טועים, כנראה שאני זו עם השריטה, למה במאבק ביני לבין העולם אני לא יכולה לעמוד לצידו של העולם? ובכל זאת אני שמחה שאני כזאת, אני באמת מרגישה שאני זו שצודקת ואילו שאר תושבי העולם (והמטפלים- נציגיהם) טועים, ויאלצו (כל עוד הם לא מתים מעצמם או שהמחשבה על התאבדות לא עולה בראשם) להמשיך לחיות חיים אומללים תוך שהם חסרי מודעות לאומללותם זו (אפשר להיות חסר מודעות לכאב/אומללות שלך עצמך?) אני לעומתם ניצלתי מגורל כזה כי המוטיבציה שלי להתאבדות היא מעין מפתח שאני יכולה להשתמש. הרגש המרכזי שממנו אני מנסה להימלט (בעיקר ע"י עשייה והסחה, ושיחות מעניינות יותר מ"איך אני מרגישה", אך גם כפי שכתבת, ע"י חומות בצורות ומטאפורות שחוקות) הוא חוסר האונים. אך חוסר אונים הוא אכן בעיה כללית: איש לא בוחר להיוולד, ואיש לא יכול למנוע את הכאב שהוא חלק אינטגראלי מהקיום. כשאני מדברת בטיפול על כאב הקיום האוניברסאלי לא מדובר במגננה, מדובר במה שבאמת כואב לי. אני יכולה לנסח אותו באופן פרטיקולארי, אבל הרגשות והאירועים היומיומיים שלי הם באמת מינוריים וחיוביים למדי ודיבור עליהם לא יכול לתעל ולשחרר את החנק הקיומי הזה שאני מרגישה מעצם היותי אדם ששומע חדשות, ועובד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ורואה אנשים, ופשוט חי בעולם הזה, בו תמיד "מלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום אחר". לגבי הטיפול באמנות: התחלתי בו כי חשבתי שהשפה השונה, הגולמית יותר, תאפשר לי מעט יותר גמישות הבעתית - גם רגשית וגם מחשבתית. הרגשתי שבטיפול הרגיל החזרה המילולית שלי על הרגשות והמחשבות האובדניים רק מקבעת ומחזקת אותם. אני משכנעת את עצמי יותר ויותר, ועוד טרם שכנעתי מטפל שעדיף לו להתאבד כך שלא נראה שמישהו הרוויח מהדיבורים שלי. אבל גם אמנות היא שפה, ולפעמים דימויים חזותיים או מוזיקליים שהצלחת לבטא מטביעים בך חותם חזק יותר אפילו ממילים, הפרשנויות המשותפות יחד עם המטפל/ת יכולות להפוך את החותם לשלילי. הפרשנויות האלה, יחד עם הידיעה שזה טיפול, ושההורים שלי משלמים על זה כדי שאני ארגיש יותר טוב ואשתנה, כדי שאמשיך לחיות, קצת הרסו, והפכו את האמנות לעוד שפה שבה אני מפרסמת אידיאולוגיה במקום לתת לעצמי ביטוי חופשי. הכותרת "טיפול" היא מעין הכרזת מלחמה כנגד עצמי, וכנגד הידיעה הברורה שלי שעדיף לי (ולמעשה לכולם) להתאבד. הנסיון לשינוי, או אפילו הנסיון רק להיות במקום הזה (של הרצון למות) יחד עם המטפל הם חרב פיפיות של אמביוולנטיות: מצד אחד אני בזה לעצמי על כל נסיון ורצון לשינוי ומניעת התאבדות ("התרחקות מהאמת"), מצד שני, אני בזה לעצמי על הבחירה האידיוטית של להשאר בלימבו הזה של הקרעות בין חיים ומוות, ומצד שלישי למרות שזה נראה לי הכי נכון להתאבד, אני מלאת אהבה ויודעת שיש לי מה לתרום ומבינה שבחירה במוות היא הבחירה האגואיסטית. (גם לזה יש לי טיעוני נגד אבל אני לא אלאה אותך) הפתרון המושלם היה אם יכולתי למות ושגם כל מי שאני אוהבת לא יצטרך להמשיך לחיות (גם החיים של כל שאר בנה"א חסרי משמעות, אני כמובן מתיימרת לדעת זאת גם אם הם בטוחים אחרת...). אבל זה מעגל אין סופי שכן גם המוות שלהם היה מכה גלים של סבל אצל אנשים אחרים וכו' וכו'. אין ברירה חייבים להשמיד את העולם. First we'll take Manhattan then we'll take Berlin (הפסקה האחרונה הייתה הפוגה קומית, למרות שיש בה גם מן הרצינות. פעם הבעתי את הרעיון הזה בפני פסיכיאטרית והיא רשמה לי תרופה אנטי-פסיכוטית אז אני רוצה להבהיר שמדובר ברעיון תיאורטי בלבד).