החיים
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
אני כ"כ רוצה להצליח ולשמוח באמת מבפנים!!! מרגישה שחייבת לנצח הכל!! משפחה על הפנים-כלכלית,נפשית,בריאותית.... קריירה-מתנדנדת לחלוטין...מחליפה מקומות,לא מרוצה,חוסר סיפוק,עומדת דום ללא תנודות קדימה.....האחורה שולט !!! נישואין-חדשים ומשעממים. ילדים - לא ממש מתחברת.. שום דבר לא מרגש אותי. מרגישה בתוך בועה וחיי חולפים לידי. האם אנשים שמילדותם חשופים לקשיים הופכים לפסיביים בשאר חייהם? לכן,אינם מתייחסים ברצינות לחיים? היתה לי אהבה ענקית שנגמרה,קרתה לי תאונה קשה ועוד כהנה וכהנה.... האם יתכן ומאז נקטעו חיי ועכשיו אני חיה בסרט סתמי שחייב להריצו כי אין ברירה?. האם אני דכאונית? האם ניתן להבין את מצבי לאור החיים הלא קלים שעברתי? אני מעורבת מאוד בכל מה שקשור למשפחתי ואכן אחד אחרי השני קיבל "מכה" שהשאירה בי חותם והרבה תסכול. מה כדאי לעשות? האם להמשיך לחיות כך? נשמע נורמלי? האם עדיפה ההסתגלות הזו של "אדישה" לכל, כי אחרת לבטח הייתי משתגעת?
שלום טל, התנהגותך בהחלט מעידה על דיכאון - תוכלי לבדוק זאת במבחן הבא: http://www.giditherapy.com/questionnaire/index.html קשיי-חיים בילדות ומאוחר יותר בהחלט מהווים גורמי סיכון לדיכאון, אם כי יש אנשים שקשיים אלה מחשלים אותם וגורמים להם לראות בכל דבר אתגר. כנראה היו מרכיבים נוספים בילדותך שגרמו לך לחוש חוסר אונים מול הקשיים והם אחראים לפיתוח אותה אפתיה שאת מתארת. כך או כך, הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול, אשר ייתכן ויכלול גם טיפול תרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com
לפי השאלון מדובר בסימנים בולטים לדכאון. השאלה שלי: 1.יש לי עליות וירידות חדות מאוד בכל הקשור לתחושה רעה/טובה. כשאני מוערכת בצורה כלשהיא אני מטפסת גבוה וכשלא(אפילו דבר מזערי יחסית) אני נוחתת ארצה...אבל!!!! יחסית מהר עולה בחזרה. השאלה - אם זה עדיין יחשב דכאון כי בטוח צריך טווח ארוך יחסית של התנהגות כזו על מנת לאבחן דכאון. עם שינויים חדים כאלה האם ניתן לקרוא לזה עדיין דכאון? אגב,על פניו אני הכיייי מאושרת בעולם.מעולם לא הפגנתי עצבות או ייאוש.הכל מופנם או יוצא בקרב משפחתי. 2.נניח,ואכן אני יאובחן כסובלת מדכאון - האם כאשר בעיה זו אינה מטופלת יכולה להיות החמרה למצב? או יתכנו מצבים שדכאוניים פשוט חיים כך ולא מטפלים בבעיה. זה לא כמו בעיה בריאותית שאם לא מטפלים תיתכן החמרה? מאזז שאני זוכרת עצמי,היו לי התרסקויות כעליות. מרגישה שאני מרפאה עצמי ע"י התעלמות מהכאב,מהאמת,ניסיון לשכוח הרע נראה לי שזה הפתרון כי ת'אמת אנלא מאמינה שבגלל גורם חיצוני או העולם בכלל איאלץ להיות מטופלת בכדורים או בכלל. אמנם,זו לא איכות חיים מקסימלית אבל בהחלט מועדפת (נראה לי) על פני השתייכות לקטגוריה של בעיות נפשיות מה שמאוד מרתיע אותי!!! ובכן...מה דעתך?
מנהל פורום פסיכותרפיה
