זקוקה לעזרה

שלום רב, בת 39 נשואה מזה 9 שנים אמא לשלושה.התחתנתי בגיל 30 ולמעשה החל מאותו יום חיי השתנו מהקצה לקצה . מאישה עצמאית ומלאת ביטחון עצמי בעלת עסק וממון הפכתי לאישה תלותית חסרת ביטחון עצמי במהלך 9 השנים המצב הלך והחמיר לצערי הרב חיי מאז ומעולם היו מלאי מתח אתגרים ומאבקים ילדות קשה אמא מסרסת, לאחר הנישואין נולד בכורי משוש חיי ואז החלו בעיות כלכליות קשות, אני לא הלאה אותך בפרטים אך היום אני מרגישה כבולה וחנוקה ללא יכולת לשנות את המצב.הילדים הם כל עולמי וכל עיסוקי אני רוב שעות היום בבית עסוקה וטרודה בגידול ילדים חינוכם טיפולם וניהול משק בית.ביתי למתבונן מבחוץ נראה יפה נקי מסודר מכניס אורחים ידידותי מאוד לילדים,אך לאחרונה אני מרגישה שהנטל על כתפיי הוא כל כך גדול שאני מרגישה כבויה וחסרת חיוניות עייפה עליתי קרוב ל-40 קילו במשך נישואי בלילה שכולם ישנים אני מנסה לחפש את השקט אז אני נשארת ערה עד 2-2.5 לעיתים יותר ואז בשעות הבוקר אני בקושי מתפקדת . ילדי מאוד מפונקים מכל הבחינות , הנגישות אלי היא אולטימטיבית בעיניהן הם למעשה לא יודעים מה זה להיות בלי אמא, לכן גם הם לא נותנים לי רגע שבו אני עם עצמי כולל אמבטיה כולל שירותים אני כבר שכחתי מה זה לנהל שיחת טלפון בלי הפרעות אין לי מפגשים חברתיים שבעבר הייתי מקור עלייה לרגל אני מאוד סגורה ונתונה למצבי רוח לא חברותית אך זה יותר נובע מחוסר ביטחון ותולדה של המצב ולא אופיי האמיתי. אני לא אוהבת את מי שהפכתי להיות בעיקר עם הילדים. בני הבכור בן ה-8 הוא ילד מלא חיות אנרגתי וחסר מנוחה הוא גורם לי להמון התפרצויות זעם בהתנהגות הפרועה שלו . אני מנבלת את הפה ליד הילד קוראת לו בשמות ואף מכה אותו , המכה לכשעצמה אינה כואבת אבל אני עורכת הפקה שלמה אני משתוללת מזעם והוא אני מניחה מאוד נבהל מכל ההתנהלות.לאחר שוך הסערה אני כל כך מצטערת ובוכה כי ילדי הם כל עולמי ואני לא מבינה איך אני מאבדת שליטה במיוחד על מה שאני אומרת . אני מודעת להתנהגותי אך הסיר לחץ שאני נמצאת בו במשך קרוב ל-10 שנים.(אני ממעטת לצאת לבד אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה למעשה,כל יציאה מלווה ב-3 ילדים ,וזה כמו לצאת למסע אז אני לעיתים מוותרת אני עייפה ומותשת רוב שעות היום ויחד עם זאת עובדת בלי הפסקה ,ילדים מקסימים נקיים מטופחים בית מצוחצח נעים ומאיר פנים ואני ריקה מבפנים. לא הזכרתי את בעלי,בעיותיי אינן קשורות בו באופן ישיר הוא למעשה בן זוג נאמן ומסור לבית אך חוסר היכולת שלו לעצור לרגע ולהגיד אישתי היא עבד של הבית ואני לא תמיד מקל עליה גורמת לי לתקוף אותו לא מעט.אני מתקרבת לגיל 40 השנה ואני ממש מיואשת כשאני רואה איך חיי עוברים מנגד ואני ללא יכולת נפשית להתמודד לקחת את עצמי בידיים למען עתיד טוב יותר לילדיי.המתח שאופף אותי מכל כיוון הפכו אותי לאדם לא מאוזן אומנם אני לא מסוכנת לא לי ולא לאחרים (למעט בני שסופג את המתח שאגור בי) אך אני בהחלט מפחדת מהעתיד מה הלאה איך אני משחחררת לחץ איך אני מתמודדת עם תקופה כל כך מלחיצה עם כל כך מעט אנרגיות נפשיות וכשלמעשה אין בי ולא יודעת אם נשארה בי שמחת חיים אני ממעטת לצחוק ורק ילדיי גורמים לי לחייך. אני לא מעוניינת לפנות לפסיכיאטר אך אני יודעת שאני זקוקה לחבל הצלה. לבני הבכור דאגתי לשיחות עם פסיכולוג כדי שיפרוק על ליבו ושנוכל לקבל כלים להתמודד עימו.מה עלי לעשות . חוות דעתך תתקבל בברכה. תודה מראש

שלום הילה, קראתי בעיון רב את פנייתך המפורטת. הרושם הוא שאת דואגת לכולם פרט לעצמך. את בנך שלחת לטיפול אך את פוסלת את האופציה הזו עבור עצמך. גם את בעלך את בקושי מזכירה. המלצתי היא לפנות למטפל זוגי-משפחתי כדי לארגן מחדש את חלוקת התפקידים במשפחה באופן שיאפשר לך מרחב של פרטיות ועצמאות ולא רק בשעות הלילה. המצב לא רק מזיק לך אלא גם לילדייך הזקוקים לדמות אם רגועה שניתן להישען עליה. לעובדה שהבית מצוחצח אין כל משמעות לגבי איך שהם יזכרו אותך כאם כשיגדלו. דבר נוסף, עד שתפני לטיפול הזוגי-משפחתי, הוא ההתפרצויות שלך על הילדים ובקטע הזה אני ממליץ לך לקרוא את ספרו של חיים עומר "שיקום הסמכות ההורית" כדי לאפשר לך הצבת גבולות לילדים וכשתציבי להם גבולות, תציבי גבולות גם לעצמך וכך תמנעי התפרצויות זעם. רשימה של המטפלים הזוגיים-משפחתיים המוסמכים תוכלי למצוא ברשימת המטפלים הנמצאת באתר האגודה הישראלית לטיפול במשפחה: http://www.mishpaha.org.il/# בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com