בדידות

איך זה כואב להרגיש שיש אנשים ברשימת התפוצה במייל אבל שאין חברים איך זה כואב שיש אנשים שאיתם לא יהיה קשר עמוק יותר מאשר התכתבות במסנג'ר איך זה כואב להרגיש שלכל אחד יש את ה"פינה החמה" שלו ורק בחיים שלי יש איזה ריק רגשי כזה- מין תחושת ניכור פנימית............ לפעמים יוצא לי להסתובב ברחובות ת'א או במקומות לא מוכרים בערבים ושם פוגשת את שיא הניכור: רחובות מלוכלכים , שיכורים פה ושם, אנשים נטושים(ויש תחושה שגם אני נטושה רק שלא הגעתי לרמה כזאת), רחובות חשוכים.........ורק מהבתים בוקעים אורות....של משפחות....של אנשים שיש להם חיים, שאולי זה רק תחושה שלי שיש להם חיים אוהבים, שיש להם "חיים"........שיש להם "פינה"......ולא מסתכלים אפילו לעבר ההפקרות שם בחוץ..ההזנחה......מקום כ"כ לא מוגן, לא בטוח.........אולי חיפשתי את המקום הזה בתוך עצמי........אבל התחושה שצריך ליצור אותו.......שזה לא מצב נתון כמו האורות שבוקעים מבתים של משפחות שחיות את חייהן(או כפי שזה נתפס מהפרספקטיבה שלי)............> זה כואב כי התחושה הזו תופסת אותי כל סיום של קשר רומנטי.....וזה סוג של תלות אבל לא רצה ישר לחפש קשר חדש....התחושה היא יותר שהולכת לחפש חיים...........גם אם הקשר הרסני וכועסת על הבחור וחושבת שצריך להעיף אותו - תתפוס אותי התחושה הזו ואז סיום של קשר הופך להיות כאב כפול. העניין שנמאס מהחוויה הזו. למה תמיד נדמה שלי שחיים של אחרים מספקים יותר מבחינת קשרים אנושיים(??).......למה תמיד ניראה לי שתחושה זו של בדידות חזקה תופסת רק אותי.......?....פעם הייתי דחוייה מהחברה(בביה"ס).....היום זה רק "סתם" בדידות...תחושה אדם מוכשר ואינטליגנט, שלא יודע איך לספק את הצרכים של עצמו......בשביל מה זה עוזר.......

שלום לך, קראתי בתשומת-לב את הטקסט הרגיש ומלא התובנה שלך וקשה שלא לחוש הזדהות. אני מאמין שבמידה רבה נגעת ברגשות שיש לכולנו במידה כזו או אחרת. את גם מגלה מודעות נדירה לגבי תפיסתך את כל ה"טוב" שקורה שם בבתים המוארים ומכירה בכך שייתכן שהטוב הזה ("הדשא של השכן") יכול להיות קיים רק בדמיונך, לפחות באופן חלקי. הכינוי שבחרת, "חסרה קשר אנושי מספק", מתייחס לזולת - אך הטקסט גרם לי לתהות מה הקשר שלך עם עצמך. האם את יכולה להיות חברה יותר טובה של עצמך, כך שציפיותייך מקשרים עם הזולת תהיינה מציאותיות יותר ומתייחסות יותר למה שהזולת יכול לספק לך ופחות למה שהיית רוצה לקבל ממנו, או במילים אחרות, עד כמה את יכולה לקחת מכל אחד את מה שהוא יכול לתת. זו גם לא גזירת גורל שאנשי הקשר שלך במסנג'ר יישארו רק שם. במקרים מסוימים אני בטוח שאת יכולה לשנות את המציאות הזו אם תוותרי על הנוחות שבאינטראקציה הווירטואלית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

צודק, אבל לצערי הרוב המוחלט של האנשים שאני איתם בקשר במסנג'ר מעדיפים להישאר רק שם(כשאני שואלת אותם מתי רואים אותם- הם מעדיפים אפילו לא לענות- וזה מעליב, או שלחלקם אין זמן בגרוש- הם נשואים ועובדים, או שיש את מי שנמצא ברשימת ההפצה ומפציץ לי את המייל ויש לו זמן לקרוא את כל הזבל שהוא שולח אליי אח"כ אבל אין לו שנייה פנוייה להיפגש איתי- באיזה תרוץ שלא יהיה, וגם זה מעליב). דווקא אני מנסה לחיות כמה שפחות מתוך המחשב ולהעביר את חיי בדברים משמועותיים יותר ובאינטראקציות עם אנשים . מעציב אותי לראות אנשים אחרים מתחמקים מזה/מתחמקים ממני המון תודה על התגובות שאתה מגיב, כ"כ מהר, כ"כ טוב, בגלל זה פניתי דווקא אליך. אודה לך אם תוכל לתת מידע בקשר לקבוצות חברתיות ירושלמיות בין גילאי 25-35 לאנשים שאינם סובלים מבעיות כלשהן(שמתי לב שיש הרבה קבוצות תמיכה וקבוצות לאנשים שסובלים מבעיות נפשיות- ולא בזה העניין, כפי שהבנת)-אם ידוע לך על קבוצות כאלה. שנית במשפט- להיות חברה טובה יותר של עצמי , פירושו- לספק יותר את עצמי מתוך עצמי ופחות מתוך אחרים?> אם לא הבנתי , אשמח אם תסביר.