למה זה קורה בהדרגה ?

שלום ד"ר רובינשטיין מדוע עובר כל כך הרבה זמן, מאז שהסימפטומים של הדיכאון מתחילים ועד שהדיכאון הקשה מגיע ? למה ההדרגה האיטית הזאת? (בפעם הראשונה זה לקח בערך 7 חודשים) האם זה רק אצלי או שאצל כולם זה ככה? יש לזה הסבר פיזיולוגי? אני מתחילה להרגיש את הדיכאון השני מתקרב, אחרי שלושה חודשים בערך, עם אנרגיה ומצב רוח טוב , זה מתחיל לרדת... כבר בערך שבוע -שבוע וחצי של חוסר סבלנות, מצב הרוח ירד, החשק לדברים יורד,כל מיני מחשבות מוכרות, בעבודה קשה לי,אני מתפקדת אבל בקושי. הדיכאון מתעורר לו באיטיות רבה. מה שמוזר, שלמרות הפחד ממנו, משהו בי רוצה לחוות אותו שוב. כרגע, אני לא מתכוונת לחזור לפסיכולוגית שלי. (אני לא לוקחת כדורים) אני מחכה למצב של חוסר תיפקוד. אולי אני טועה, וזו סתם תקופה של ירידה? איך אפשר לדעת?

שלום טל, אנשים בדיכאון פועלים בצורות שונות נגד עצמם והצורה שלך לעשות זאת כרגע היא להימנע מטיפול פסיכולוגי ותרופתי, למרות שזה בדיוק הזמן להסתער במלוא המרץ קודם כל על הטיפול התרופתי כדי למנוע החמרה של המצב. אך את מספיק מתוחכמת ונבונה כדי לראות שיש לך רווחים מישניים מהדיכאון - אולי תשומת-לב מהסביבה, אולי פטור מאחריות לגבי כל מיני דברים, אולי "חופש" מחיים מעיקים - ואת נמנעת לעזור לעצמך. דיכאון הוא גם סוג של חופש, לא מן הסוג המומלץ, אך הוא בהחלט משחרר מאחריות ומהווה גם מקום בטוח במובן זה שמהלך העניינים מוכר בו ואת מצויידת כבר בכל האמצעים המוכרים, הישנים והלא חביבים לנהל את חייך בתנאים אלה. אבל, בהחלט אפשר ורצוי למנוע את הדיכאון ולרכוש בטיפול אמצעים להרשות לעצמך לא להיות בדיכאון. ההדרגתיות פועלת רק לטובתך כי יש לך אפשרות לעצור את התהליך בעודו באיבו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

ד"ר רובינשטיין אני לא חושבת שיש לי רווחים משניים מהדיכאון, לפחות לא משהו ברור. את הדיכאון הראשון, הסתרתי עד כמה שיכולתי מן המשפחה כדי לא להכביד עליה. כמובן שהיה שלב שלא יכולתי להסתיר לחלוטין, אבל לא שיתפתי אותם בכל מה שעבר עלי, לא בקשתי עזרה בשום דבר למרות שהיה לי מאוד קשה לתפקד. הגעתי לטיפול פסיכולוגי כדי שאוכל לחזור לתפקד ולעבוד, כדי לא ליפול עליהם לנטל (כלכלית לפחות ממש אי אפשר) ולא כי רציתי בטפול, או רציתי בכלל להמשיך לחיות..... שמעתי על ההסבר, שיש לדיכאון רווחים משניים. אני לא פוסלת את זה, וזה עלה בעבר בטפול שלי וגם המטפלת לא יכלה לקבוע , לא ברור לי הרווח המשני שלי שכן, תשומת לב מהסביבה ניסיתי לא לעורר, למרות הקושי, לקחתי אחריות והמשכתי לעבוד- עם הרבה מאוד קושי ואף הגעתי לטיפול, חופש מחיים מעיקים - גם לא היה לי כי נלחמתי בעצמי לקום לעבודה ולהמשיך לתפקד מינימלי כדי לפרנס את עצמי.

כיצד אתה סבור שיש מדיכאון רווחים משניים??? כמו תשומת לב ופטור מאחריות?? כמישהי שהיתה בדיכאון זה ממש אבל ממש לא נכון. עשיתי מאמצים והשתדלתי וגם הצלחתי להסתיר את זה מהקרובים אלי. במקום העבודה שהלכתי אליו ללא כוחות. ניסיתי להסתיר את זה וממש לא בכדי לקבל תשומת לב. כיצד אתה מגיע למסקנה הזו? לטעמי זה אף פוגע