לרובינשטיין- לפני שאתה נוסע דחוף!! חוו"ד מקצועי

אני בת 21 , אחרי צבא, מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד היה לי מטפל כלשהוא: כשהייתי תינוקת, זה היה בגלל שלא הסכמתי ללכת והתחלתי בגיל מאוחר, וכלה בפסיכולוגים, מטפלים (מסוגים שונים) פסיכיאטר אחד למשך כשנתיים וכל אלה לכל אורך השנים עד לפני שנתיים בערך. מאז אני לא נמצאת בשום טיפול. לפעמים אני מרגישה שאני "נורא" צריכה ללכת לטיפול, כי אני מרגישה שאני משתגעת אבל לפעמים אני מרגישה כ"כ טוב שאני חושבת שאני לא צריכה שום דבר ואני יכולה להסתדר בסדר.. הייתי בצבא ולמזלי "נחתתי" בבסיס שקיבל אותי עם כל הבעיות.. לא אמרתי לצבא כלום בקשר לטיפולים, או בקשר לכך שקבלתי גם טיפול תרופתי בעבר (פרוזק, פלוטין) לתקופה קצרה אומנם: כי אני אף פעם לא מתמידה בכלום. (הפסקתי מרצוני) בצבא, היה לי מאוד קשה וניסיתי לשרוד כל יום שעבר, במשך שנות "ההתבגרות" שלי, חוויותי מן הסתם מחשבות אובדניות, תמיד זה היה מלווה בכמה שעות של בכי והסתגרות בחדר וכל מיני מחשבות איך אני אגמור עם זה וכ"ו , בד"כ זה היה מסתיים בכך שהייתי נרגעת ואז אומרת לעצמי "אני לא רוצה למות" וכד'.. בד"כ תמיד ההרגשה שלי היתה בהירה מלחתחילה, ידעתי שאני לא אלך עם זה עד הסוף... הייתי קצת שורטת את עצמי עם סכין על הוורידים עד שזה היה שורף וקצת מדמם וזהו. גם בצבא עשיתי את זה כמה פעמים בגלל שישנתי בבסיס היה לי הרבה זמן פנוי לעצמי, והייתי מסתגרת הרבה בחדר , למרות שהיו לי חברים, איכשהוא אני אוהבת לעיתים קרובות להיות לבד, פעם אחת הרגשתי שאני לא יכולה יותר ורציתי לתלות את עצמי על איזה עץ שהיה שם, זו הייתה פעם שונה מכל הפעמים, כי בפעם הזאת באמרת ראיתי "שאין עתיד" לא ראיתי כלום מעבר לכך והרגשתי מאוד חלולה, אפילו כתבתי צוואה (שבד"כ אני לא מעיזה לעשות, כי זה כאילו סוג של טאבו, משהו אסור, כי אני "הרי לא רוצה למות") ישבתי שם כמה שעות ובכיתי לעצמי , הייתי בטוחה שהפעם זה הסוף אבל זה לא קרה. אח"כ היו כמה ימים של הרגשה רעה מאוד שלא היתה אף פעם אחרי מחשבות כאלה, דברתי עם חברה מאוד טובה שלי וספרתי לה על זה, תמיד שמרתי את זה לעצמי, חוץ מלפסיכיאטר שלי ולפסיכולוגית שקדמה לו, אף אחד לא יידע, ספרתי גם לאבא שלי, ואני מניחה שיש לו מושג על זה איכשהו, בטח המטפלים שלי כבר דברו איתו על זה בעבר. הוא התקשר לפסיכיאטר שלי אבל לא התקשרתי אליו חזרה, מאז. (זה קרה לפני כשנה) אני מפחדת קצת ללכת לטיפול, כי אני מרגישה שאני צריכה הרבה כוח נפשי בשביל לפתוח את הפצעים מחדש, אני מעדיפה להדחיק את זה כמה שיותר עמוק ולעטות מאין שכבת הגנה כמו תמיד לחייך לכולם ולהגיד שהכל בסדר. קצת רקע: גם אחותי הגדולה סובלת מבעיות דכאוניות ולפעמים נדמה לי , שאני יותר חזקה ממני, אבל מצד שני מופרעת יותר. גם לאמא שלי יש בעיות נפשיות, לפעמים נידמה לי שהיא "המלכה של המשוגעים בבית" רק אבא שלי, הוא האדם הכי נורמלי אצלנו. הוא הבן אדם היחידי שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, איכפת לו והוא כמו המלאך השומר שלי ושל אחותי. יש לאמא שלי לפעמים התקפות פסכוטיות והיא יכולה לצרוח על אחותי ולהעיף עליה דברים עליי היא לא תעשה את זה, כי היא אוהבת אותי יותר (בלי להשתחצן כי זאת פעם ראשונה שאני מודה בזה) היא מקנאה באחותי , כי היא מאוד מוכשרת, ואני יודעת שלעולם היא לא תקנא בי כי אני הבת הפחות מוצלחת.. בגלל זה נותנת לי יחס יותר מיוחד, כי אני כאילו המסכנה.. היא מדחיקה את הבעיות, את שלי במיוחד, למרות שהיא יודעת מה קורה, אי אפשר לדבר איתה על זה, אי אפשר לדבר איתה על כלום שקשור ליחס, היחס שלה בד"כ שטחי, היא לא מסוגלת להביע אהבה אלא באמצעות מתנות... אני יודעת שזה נשמע רע, ע"פ שהיו לי מטפלים לאורך השנים היחיידים שהסכמתי לגלות להם משהו אחד בקשר לחיים שלי היו הפסיכולוגית ובעיקר הפסיכיאטר.. רק אחרי הטיפול שלי איתו, פתאום היה לי ממש "אוקי" לדבר על דברים שהחשבתי טאבו בעבר, על אמא שלי , על החיים שלי .. פתאום הרגשתי שאני לא צריכה לדפוק תחשבון, וזה אפילו קצת בהגזמה. פתאום נשמע לי מאוד נוח לומר שאמא שלי מטורפת ההורים שלי גרושים מאז שאני בת 9, ואני חייה עם אבא שלי. למה הרגשתי טאבו? כי אני אוהבת את המשפחה שלי למרות הכל, כי הם המשפחה שלי והרגשתי לא נעים "ללכלך" ככה על אמא שלי.. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת, לפעמים אני חושבת לעצמי מה יהיה איתי עוד 10 שנים? אני חושבת שכאילו לא אצליח לשרוד בעולם האכזרי הזה ושזה לא מקום בשבילי, ולמה בכלל אני פה?? חשוב לציין שלעולם לא הצלחתי להתמיד בכלום, לא בלימודים, אני אפילו לא יודעת מזה לשבת וללמוד, לא התמדתי ברצונות בכ-ל-ו-ם, יש לי גם בעיות שינה (אפילו גם לזה היו לי כדורים לפי מרשם) מאז ומתמיד וגם אמא שלי סובלת מזה, אחרי שהשתחררתי לא רציתי "לבזבז" את הזמן כמו שהייתי עושה בעבר, ורציתי למצוא עבודה אבל לא הצלחתי עבדתי פה ושם אבל עבודות זמניות הצלחתי לטפל בבעיה בצבא.... אחרי תקופה מייגעת... אבל היה לי מאוד קשה. היו מקרים בעבר שישנתי ימים שלמים ןלא רציתי לקום. פשוט לא עשיתי כלום, רק לשון, לקום בשש בערב או 12 בלילה להיות ערה כל הלילה ובשבע לחזור למיטה. לא עבדתי , פשוט כלום. כאילו, המוח שלי מנוון ההורים שלי אמרו לי שאני כמו נכה, אמא שלי אמרה לי שיש לי בעייה נפשית חמורה, אבל אני לא הצלחתי אף פעם להבין מה יש לי? ואולי זה סתם משחקים ואולי אני ממש בסדר? אני מרגישה נורא רע עם כל הבעיות, בנוסף לכל זה יש לי בעיות לימודיות: ביות ריכוז, קשב , דסלקציה , אני מרגישה שאני לא מצליחה לזכור כלום מהחומר הנלמד שיש לי בלאק אאוט, אני לא מסוגלת לשבת ולקרוא משהו ליותר מידי זמן, אין לי בגרות. בנוסף לכל זה, לאחרונה התחלתי לחשוב עם יש לי גם בעיות בקשרים רומנטיים, למרות שהיה לי חבר זמן רב, שלא לחץ והתנהג אלי כמו החבר המושלם (שאני אגב יזמתי את הפרידה) אני עדיין בתולה, אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשכב עם אף אחד, כי כל הזמן נדמה לי שאני מושפלת, אני לא יכולה לגמור מרוב מחשבות פסיכולוגיות, על כך ש"הוא יראה שאני גומרת" אז אני אשפיל את עצמי.. כל הזמן יש איזה משהו באוויר ואני לא מצליחה להשתחרר מכלום!!! רע לי עם כל זה לפעמים אני מרגישה ממש בסדר עם עצמי, שאולי הכל הצגה ואני בעצם בסדר, אבל אני יודעת שחלק מזה העמדת פנים(דו משמעות) אולי אני נותנת לבעיות להשתלט עליי יותר מידי והופכת את עצמי למסכנה כאילו רוצה תשומת לב למרות שיש לי חברים כשהייתי ילדה קטנה לא היו לי כמעט חברים אבל זה עבר ומגיל 12 התחברתי עם די הרבה ועכשיו יש לי יותר, אבל תמיד הייתי איכשהו מוזרה , אני מרגישה לפעמים כמו משוגעת אמיתית: מדברת אל עצמי כל הזמן (כשאף אחד לא רואה) וכ"ו. אני בטוחה שהשמטתי הרבה דברים פה אולי אפילו חשובים אבל אני חושבת שהמכתב התארך יתר על המידה, פשוט הייתי רוצה לקבל חוות דעת של מה שיש לי אם בכלל יש ומה כדאי לעשות עם זה. פרסמתי גם בפורום פסיכיאטריה אבל לא זכיתי לתגובה מוסמכת לצערי.. תודה מקרב לב.

לענתי שלום קראתי אותך. מדהים הדמיון שהרגשתי, ויש בינינו פער שנים לא קטן ודווקא בגלל שמכתב דומה מאוד , דומה להדהים, יכולתי לכתוב גם אני, וממרומי נסיוני, אני פונה אלייך, שלא תעזי להשאיר את המצב כמות שהוא, כל דבר- רק לא להיתקע ככה יש פסיכולוגית טובה ב"מסע אל העצמי", אם גידי נסע אולי תפני לשם? מה שמעודד, יש לך מודעות ענקית למצבך, ואת כה צעירה, כך שיש ועוד איך תקווה. אם תרצי לכתוב אליי את מוזמנת.

אני שמחה שכתבת לי והגבת.. אני מניחה שיש לי מודעות לנושא מאחר ותמיד, כבר מגיל מאוד צעיר, למרות שעשיתי הרבה בעיות (בתיכון וכו) ידעתי את המצב וידעתי מה ההשלכות וכ"ו.. בד"כ אני מנסה להדחיק את הכל למרות שאני יודעת מה קורה.. בד"כ מה קורה -אבל לא תמיד מה איתי.. כלומר, לפעמים אני חושבת לעצמי שהייתי רוצה שמישהו יגיד לי באיזו נקודה אני, ובעצם אני מניחה שבמיוחד עכשיו, אחרי הצבא, אני חשה יותר בלבול, כמו הרבה מן המשתחררים.. לגידי: אמרת שכדאי לי למצוא מטפלת שתהווה לי מאין דמות אימהית ובכן, כבר "קבלתי" פעם מהשרות הסוציאלי , בגלל החסך האמהי ובגלל שהייתי זקוקה לדמות כזאת בחיים שלי. אישה כזאת, שהתנדבה לעזור, אני מוכרחה לציין שהיא היתה מאוד מיוחדת, כבר יש לה משפחה עם 3 ילדים (אפילו בגיל שלי) זה היה מתישהו בתיכון אבל לא התמדתי (כי אמרתי שאני לא מתמידה בכלום) והקשר ניתק - מהצד שלי. כשהייתי החטיבה היתה לי פסיכולוגית שהיא היתה הראשונה שספרתי לה הכל ופתאום בסוף החטיבה היא אמרה לי שאני צריכה למצוא מטפל חדש, כי היא מוסמכת רק לתלמידי חטיבה ("קבלתי" אותה מהבה"יס) אח"כ ה"מטפלת" שלי היתה העובדת הסוציאלית (הביאו לי אותה מלחתחילה בחטיבה משום שלא הייתי מגיעה לבית ספר או מגיעה בזמן- אני נורא איטית בהתארגנות ובכלל בגלל שלא קמתי) היה לי נורא קשה המעבר החד הזה , בסוף כיתה י' אחרי שכבר עזבתי את בהי"ס - רצו להעביר אותי להוסטל לנערות במצוקה אבל בסוף לא עברתי , כי לא רציתי "לאבד" את הילדות הנורמלית שיש לכל אחד ובמקום זה לעבור אותה בהוסטל , זה היה כבר אחרי שהורגלתי לעשות מה שבראש שלי ולא נראה לי באותו זמן שיהיה המישהו הזה שיגיד לי מה לעשות. אח"כ חזרתי לבהיס אחר עד שסיימתי.. לפעמים אני קצת מצטערת שלא עברתי להוסטל , אבל במקום זה , עברתי את זה לבד בצבא, כשהשתחררתי הרגשתי כ"כ טוב, כאילו "עשיתי את זה" , לא הרגשתי חובה למדינה, הרגשתי בראש ובראשונה חובה לעצמי, שזה בשבילי ושזו ההזדמנות שלי , גם להתבגר וגם לשנות את עצמי. והצלחתי, הרבה מפני ש"נחתתי בבסיס טוב". לכן, אני לא מרגישה שאני מורידה מערכי, אני יודעת שהצלחתי ושהיה לי מאוד קשה גם נפשית כי לא היה לי מטפל מלבדי או המשפחה, עכשיו אני מרגישה כאילו אני שוב שוקעת הדבר היחידי שמצליח קצת למשוך אותי זו העובדה שאני יודעת שעשיתי את זה בצבא לכן אני מסוגלת להכל. לפעמים הייתי כ"כ רוצה שלא יהיו לי את כל הבעיות האלה ולהיות נורמלית כמו כולם אבל אני מרגישה כאילו זה דבוק אליי ויהיה אצלי תמיד: תמיד גם כשאני ארגיש ב"היי" אני ארגיש לפעמים ב"דאון" (נשמע בנאלי- כמו אצל רוב התושבים) אני לא מנסה לעשות הנחות לעצמי, אבל לפעמים נראה שהמצב ידרדר עוד יותר עם השנים ושבסוף אני אהיה כמו אמא שלי.

שלום ענתי, לצערנו, בפורום פסיכיאטרייה אין מנהל מזה זמן רב. המצב שאת מתארת מחייב פנייה לטיפול, אך קודם מילת ארגעה: אנשים הפוחדים "להשתגע" אינם "משתגעים", כלומר, אינם מגיעים למצב פסיכוטי של אבדן הקשר מפני המציאות. מצב פסיכוטי כזה מאופיין בכך שהוא מתחיל בפתאומיות. הפתאומיות הזו נובעת מהעובדה שהאדם אינו מודע למצבו ואילו את, כפי שכתבה לך מיכל, מודעת למצבך. אני מבין את ההתשה שאת מרגישה בעקבות הטיפולים הרבים שעברת, אך אינני רואה מנוס מפנייה מחדש לטיפול, שעלול להיות ממושך, אך מצד שני, את עשויה להפיק ממנו תועלת רבה, משום שאת עדיין צעירה. את מבטאת נטייה דכאונית להאשים את עצמך המתבטאת בכך שכאשר את מצליחה במשהו, למשל בצבא, אינך מייחסת את ההישג הזה לעצמך אלא לסיטואציה ("נחתתי בבסיס טוב"). היסטוריית החיים הקשה שאת מתארת בוודאי תרמה לקשיים שלך, על פי תיאורייך נשמע שאמך אינו אדם שניתן לצפות ממנו ליציבות נפשית ולבטחון שהורים מצופים להעניק. עובדה זו יצרה מצב שגם מצבים טבעיים לחלוטין, כמו למשל החשש שחברך יראה אותך גומרת, או שבגיל צעיר את עדיין בתולה גורמים לך לפקפק בנורמאליות שלך. כאמור, אני ממליץ לך מאוד לפנות מחדש לטיפול אצל מטפל, ואולי מטפלת, שתשמש לך תחליף אם, כלומר תספק לך דמות קבועה שתמיד תהייה שם בשבילך, כך שלאט ובהדרגה תוכלי לבטוח בה וליצור עימה קשר של אמון. הואיל ואת מאוד צעירה, אני מאמין שטיפול שיהווה תהליך של תמיכה וליווי בהתפתחותך, יכול לסייע לך רבות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין