דילמות

שלום לך , קראתי בשקיקה את הכתבות באתר שלך והן כתובות בצורה ברורה שכל אחד בטוח יכול למצוא את עצמו . במיוחד נגעו בי השורות בהן אתה מתייחס לאותם מטופלים ששנים רצים אחרי מטפלים שונים במטרה למצוא את האחד שמבין אותם ,כמו כן אתה מציין את עצם הפיכת הטיפול לסוג של "תחביב" ולצערנו אותם מטופלים לא מיישמים את הנאמר בטיפול בחייהם שמבחוץ .כזו אני! מזמן כבר לא מפנימה את דברי המטפל ואולי אפילו נהנת לראות איך הוא מתמודד עם המקרה הקשה שלי של אדם חרד מדוכא שמתנגד גם לקבל את הנאמר בשיחות וגם את ההמלצות לטיפול תרופתי ,(אציין שאני לוקחת טיפול אבל גם נוטשת אותו מהר..)כשאני חושבת על כך מסתבר לי שעצם החיבור לדמות כלשהיא ששותפה במה שעובר עלי היא התשובה לצורך שלי בשליטה ואחיזה במציאות זה לא שלא אכפת לי מה שאומר המטפל אבל בשורה תחתונה זה עובר לידי. כל מה שתארתי בא ממקום של מודעות אבל לא מאפשר להתקדם הטיפול מגיע למצב של חוסר מוצא ואז מתחיל החיפוש אחר המטפל האחר..להבדיל מפסיכולוג אצל הפסיכאטרית אני מתמידה כי אני שונאת תרופות והיא מבינה ומתחשבת בנקודה הזו. יש סיכוי שאצא פעם מהחיפוש אחרי הזנב של עצמי ואתחיל לחיות?האם יש דברים שעלי לומר למטפל לפני תחילת הטיפול? קראתי גם את הגישה שממליצה לעסוק במשהו לצורך הסחת הדעת אבל אדם מדוכא הוא חסר מוטיבציה ואם הוא לא במסגרת טיפולית מסודרת מי ידאג להעסיקו?או לפחות לגרות אותו לעשיה?יוצא מזה שאני עסוקה 24 שעות ביממה בנושאי חרדות ודכאון ולא מפנה את עצמי לעיסוקים שדורשים מוטבציות מיוחדות. תודה

שלום גאיה, יש דבר אחד שמטפל לא יכול לעשות עבור המטופלים שלו והוא לרצות במקומם. אם את לא רוצה להשתנות באופן חד-משמעי, דבר לא יעזור. לפי תיאורייך, כנראה יש לך רווחים מישניים מהמצב, הגם שאיננו מצב נעים. יכול להיות שאת מקבלת תשומת-לב הן מהפסיכולוגית והן מהפסיכיאטרית ומשתמשת ותשומת זו ממלאת תפקיד של חיזוק חיובי להישאר במצב הקיים. ציינת גם את עניין השליטה במצב, וכל טיפול נפשי, אפילו תרופתי, מחייב מידה מסוימת של הפקרת עצמך בידי המטפל באופן חלקי וארעי. אלה נושאים שראויים, כמובן, לדיון בטיפול עצמו. דווקא בקונפליקטים עמוקים כל כך, התמדה בטיפול תרופתי נוגד דיכאון יכולה למלא אותך באנרגייה לעשות דברים, לתת את הדחיפה הראשונה אך ההכרחית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com