האם מקור הדכאון הוא בעיקרו כימי?

אני בסביבות גיל ה30 ומגיל 14 לערך, החל מגיל ההתבגרות ועד בכלל יש לי נטייה לדכאונות. מאז ומעולם היתי ממורמרת טיפוס פסימי שלא מרוצה מכלום. (כיום אני יודעת שמדובר בריקנות כרונית) בגיל 15 בעודי ילדה טובה סולקתי מהתיכון בו למדתי כקורבן וחיפוי במקום מישהי אחרת- בת מופקרת סוררת ומורה שהיתה אחינית של מחנכת הכיתה ואז פרץ לי דיכאון מאז'ורי בו רציתי לשים קץ לחיי, שכבתי במיטה באפס מעשה ומה שהעסיק אותי זה היותי קורבן אומלל והמחשבה על המוות המיוחל. מני אז סבלתי מדכאונות דיסטימיים ומאז'וריים כתוצאה מנישואים כושלים וגירושים קשים, התעללויות מיניות ושאר ירקות. כאשר שיא השיאים היה לפני שנים אחדות בו לא מצאתי טעם בחיי ובו ניסיתי ליטול נפשי בכפי. הייתי אפאטית לחלוטין, לא תפקדתי כלל, שכבתי במיטה, התנתקתי מהעולם ואשתו וחייתי בבדידות איומה. היו לי התקפי בכי קורעי לב וככלל מצבי התדרדר באופן מבהיל. חשוב לי לציין כי באופן עקרוני אני מאד נגד כדורים וסמים. אך מאחר וכלו כל הקיצין הסכמתי בלחץ גיסי ללכת ליעוץ פסיכיאטרי בלבד כאשר בלת ברירה בשל מצבי הנואש התחלתי ליטול כדור נוגד דיכאון שהציל את חיי- פשוטו כמשמעו. ממצב של חוסר יכולת תפקוד טוטאלי ומנטלי(תפקדתי רק קוגנטיבית)מניסיונות אובדניים והתנתקות מוחלטת מהעולם הסובב חל שיפור ניכר במצבי ולאחר כחודשיים התארגנתי עם מיטב מחלצותי ויצאתי לאחר סגר של 3 חודשים בבית, לרחובה של עיר. טיפין טיפין החילותי לגלות התעניינות בעולם הסובב, בחיי חברה, בקורסים ללמידה וכו. כיום אני מטופלת במקביל גם פסיכולוגית בשיטה פסיכודינאמית ובמצב של חיפוש עבודה קדחתני על מנת לסגור מעגל סופית ולחזור לתלם במלא מובנה של המילה. מה שמציק לי בכל הסיפור הוא "התלות" בתרופה הנוגדת דכאון וחוסר היכולת להפטר ממנה. אומנם אין זה תרופה ממכרת כי הנה ממשפחת ssri/ אך מה שמפריע לי כי רק בשל ההתערבות התרופתית יצאתי מהדכאון המאז'ורי ולא בשל שינוי תפיסתי, מחשבתי ופסיכולוגי. האם אכן מקור הדכאון הנו כימי בעיקרו? וללא התערבות תרופתית בתרופה נוגדת דכאון הדכאון לא היה בר חלוף? האם מעתה ואילך כאמצעי מניעה (מעבר לטיפול בעת הצורך) עלי להיות "תלויה" בתרופה למשך כל החיים??!?! כאשר מעבר לסטיגמה הנוראה ישנה התחושה של תלות נוראה ומעין מעגל קסמים וירידת ערכי העצמי בחושבי כי אני לוקה במחלה כרונית שאין לה ארוכה מלבד תרופה?

שלום דכאונית לפרקים, תודה רבה על פנייתך החשובה כל כך! קשה לבסס בוודאות יחסי סיבה-תוצאה בקשר לגורמים לדיכאון. קיימת, ללא ספק, נטייה מוקדמת (pre-disposition) ביולוגית ותלוי באיזה נסיבות חיים היא נפגשת (המקרה שתיארת לגבי פרוץ הדיכאון אצלך ממחיש זאת). אנשים חיים עם SSRI מאז שהפרוזאק נכנס לשימוש - ואנחנו מדברים כעת על כ-15 שנים לפחות. זאת בלי שיפתחו התמכרות ובלי שיזדקקו להעלאת המינון. לעומת זאת, הפסקות בנטילת התרופה אצל אנשים במצב דומה לזה שלך - לא זו בלבד שעלולה לגרום רגרסיה, אלא שבמקרים מסוימים חידוש התרופה לאחר הפסקתה עלול לפגוע ביעילותה. לכן, חשוב מאוד להתמיד ואם בכלל מדובר על הפסקה, להתייעץ קודם עם פסיכיאטר שמכיר את ההיסטוריה שלך לאורך זמן. אני חושב שהתרופה שאת לוקחת היא זו שאיפשרה לך לבחור בכינוי "דכאונית לפרקים", עושה רושם שאת עושה עבודה נפלאה עם עצמך למרות הכול וכולי תקווה שפנייתך תעזור להילחם בדעות קדומות של גולשים שכל כך זקוקים לתרופות האלה. נשמח להתעדכן. בהצלחה רבה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

חידשת לי ללא ספק כי הפסקה לא זו בלבד שגורמת לרגרסיה מתבקשת באם היא נפסקת בזמן לא מתאים(וזה היה ידוע לי ומובן לי ובשל כך נמנעתי עד עתה להפסיק את נטילתה) כי אם בכך שציינת שבנטילה מחודשת לאחר הפסקה האפקט משתנה ויתכן שלא יהיה יעיל. זה אלמנט חשוב מאד בהחלטה. תודה לך ואשתדל לעדכן