קושי לקבל את אמא

גלום לד"ר אני בת 26 ויש לי בעיה של חוסר סובלנות לכל מה שאמא שלי אומרת. אני תמיד מוצאת על מה לבקר אותה כשהיא לא אומרת בדיוק מה שאני רוצה לשמוע. הנטיה הזאת שלי מוכרת לשתינו ואנחנו מנסות להסתדר. בזמן האחרון אני תוהה למה יש אנטי חזק כ"כ אליה או לכל דבר שהיא מנסה להביא מעולמה לעולם שלי, אני מרגישה כאילו שזה מטמא אותי או משהו כזה, לא מסוגלת לקבל ממנה שום עצה או דיעה, אני חווה את הדיעות/עצות שלה כמשהו פולשני שמערער אותי. רק איתה אני ככה ורציתי לדעת מה זה אומר? האם התופעה הזאת מוכרת לך ממקרים דומים? על מה זה מצביע? בזמן האחרון אמא שלי התחילה להתלונן (ובצדק) שהיא לא יכולה לדבר איתי כי תמיד אמצע סיבה להתרגז מדבריה ולהאשים אותה שהיא לא אומרת בדיוק מה שרציתי לשמוע. לפעמים אני מצפה ממנה להבין אותי לגמרי ברמות לא מציאותיות כנראה. אני גם מטופלת כבר כמה שנים ועושה אידאליציה למטפלת שלי בגלל היכולת שלה להיות כ"כ אמפתית אליי. אני מצפה מאמא שלי להיות אמפטית באותה מידה ולפעמים על כדי כך שאני לא רואה אותה בכלל כאדם בעל צרכים ודעות משלו אלא מצפה שהיא תמיד תקשיב ותבין אותי. אני כועסת על חוסר היכולת שלה להיות אפמתית אליי בעבר וכיום היא כבר השתנתה והרבה יותר מבינה ולמרות זאת עדיין אני אנטי מבחינה רגשית. אני לא לבבית אליה, אני כאילו צריכה לעשות מאמץ מיוחד כדי לסבול להקשיב לה ולקבל אותה כמו שהיא. למה זה כ"כ קשה?

שלום ליליתה, כשקוראים את ההשוואה בין תיאורך את אמך ותיאורך את המטפלת, הרושם שמתקבל הוא שאת בעצם מרגישה שאין לך אמא, או לפחות אין לך אמא שהיית רוצה שתהייה לך. מצד שני, יש בך התעקשות גדולה מאוד שאמא שלך תשתנה. זו משאלה טבעית ונורמאלית מאוד, אך היא אינה מציאותית. המלצתי היא להתרכז בטיפול ביצירת נפרדות (דיפרנציאציה) גדולה יותר בינך לבין אמך. אם את עדיין גרה יחד עם אמך, הייתי ממליץ לך לצאת מהבית בהקדם האפשרי. כאדם עצמאי בעל עולם משלו, ייקל עלייך לקבל את אמך על מגבלותיה. דבר נוסף שעשוי לעזור הוא להכיר קצת יותר את עברה של אמך, ובעיקר את יחסיה עם אמא שלה. ייתכן מאוד שגם היא לא קיבלה יחס אמפאטי מצד אמא שלה, וזה אמור להקל עלייך, כאדם עצמאי, בוגר ונפרד ממנה, לקבל אותה כמו שהיא. על כל השאר יש לקוות שתפצי את עצמך ביחסייך עם המטפלת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

אני מבינה שהייתי רוצה שתהיה לי דמות אם יותר אמפתית כמו המטפלת, מי לא היה רוצה... העניין הוא שמעבר לרצון הזה שתהיה יותר אמפתית ברמות מציאותיות אני תופסת אותה על דברים קטנים מאוד ולפעמים שוליים לחלוטין ומאוד מתאכזבת ממה שהיא אומרת משהו או איך שהיא אומרת את זה וזה באמת לא מציאותי שהיא תוכל כל הזמן להגיד הכל בצורה אמפתית כזאת. אני מפחדת שהבעיה היא לא חוסר האפתטיות שלה אלא הקטנוניות שלי בעניין הזה. אני מפחדת שהיא צודקת כשהיא אומרת שאי אפשר לדבר איתי בכלל כי תמיד אתלונן בפניה בסוף אני אתן לך דוגמא: למשל הייתי צריכה לעבוד למקום עבודה חדש ולעזוב את הישן, אז אמא שלי הציעה לי לא לספר בעבודה הישנה היכן בדיוק אני עוברת ואז הוסיפה ואמרה שמישהי שהיא מכירה לא סיפרה. היא בעצם הציעה לי לעשות כמו אותה אחת שהיא מכירה. אני התקשרתי למטפלת ובין היתר דיברתי איתה על אותו עניין ואמרתי לה שאמא שלי אמרה לי שאם ישאלו אותי אז לא לספר וכ'... ואז המטפלת עצרה אותי בשטף הדיבור ושאלה "מה את מרגישה שנוח לך לעשות, לספר או לא?" ואז האמת היא שבדקתי עם עצמי והעדפתי לא לספר אבל לשם שינוי הרגשתי שזה מגיע ממני ולא משהו שאמא שלי דחפה לי לעשות. ובדיוק על דברים כאלה אני מתעצבנת עליה, שהיא כל הזמן אומרת מה חושבת ומציעה ומה דעתה על כל דבר ואני בכלל לא רוצה לשמוע את זה, להיפך אני אומרת לה שתחסוך ממני את הדיעות שלה אלא אם ביקשתי לקבל אותן, כי זה רק מעצבן אותי שהיא ישר אומרת לי מה היא חושבת. האם אני קטנונית בעניין הזה? ואיך בדיוק עושים הפרדה כמו שאמרת בהנחה שאין לי אפשרות לצאת מהבית כרגע? גם כך ההפרדה צריכה להיות פנימית בסופו של דבר ולא חיצונית אז איך מגיעים לזה? איך אני מגיעה לתחושה שכל המילים והעצות של אמא שלי לא פולשות לתחומי יותר? מבחינה פנימית מה עליי לעבור כדי שזה יקרה? וסליחה על האורך, פשוט הנושא מציק לי זמן רב ואני רוצה להבין יותר טוב את העניין הזה.