דיכאון, חרדה או לא יודעת מה

שלום רב, סיימתי בימים אלו את התואר הראשון שלי בהצטיינות. אני יפה, מוכשרת, יש לי מערכת זוגית תומכת ונפלאה, אני חכמה, מצליחה לבצע מטלות בצורה מצויינת, אבל... אני פחדנית. אני חסרת מוטיבציה. אני עצלנית. אני אוהבת להיות בבית ואוהבת לישון ולרבוץ ומרגישה שזה עושה לי טוב. אני לא אוהבת לעבוד קשה ולא רוצה להתאמץ. לעומת זאת, אני מרגישה שאני אדם עם יכולות גבוהות וכישורים שאחרים היו רק חולמים עליהם. אני טובה בכל מה שאני מחליטה לעשות. אני רוצה להיות משהו, להצליח ולפתח קריירה. הבעיה שלי היא שאני לא מצליחה להחליט מה אני רוצה לעשות. אני מתלבטת בין תחומים רבים ובסופו של דבר פשוט לא עושה כלום אלא אם כן אני חייבת ונמצאת במסגרת. יש לציין שהדברים שאני מחוייבת לעשות יוצאים ממש טובים ומישהי אחרת הייתה מנצלת את זה מייד. אני מרגישה חוסר חשק וחוסר מוטיבציה, אני מפחדת להתחיל דברים מחשש שלא יצא טוב או שאטעה. אני מצד אחד מאוד יודעת שאני יכולה להצליח ומצד שני לא יודעת במה אני רוצה להצליח. אין לי שאיפות ממוקדות. אני רוצה ללחום למען צדק חברתי ורוצה להציל את העולם אבל גם רוצה להיות מישהי תותחית שמתקדמת בעבודה ומרוויחה הרבה כסף. אני מרגישה שלא ממש עצרתי לחשוב מה אני באמת רוצה מהחיים ועם זאת חשבתי כל כך הרבה תוך כדי תהליכים ועדיין לא החלטתי. אני נוטה לבנות לעצמי תסריטים בראש של מצבים בהם אני מחליטה איך זה יהיה באמת למשל לעבוד בתחום מסויים או לעשות פעילות מסויימת- טוב או רע, בד"כ רע. אני די פסימית, אני מפחדת מהלא נודע ברמות אדירות. מפחדת שאכשל, מפחדת שקרובים לי ימותו, מפחדת שלא יצא ממני כלום, שאאכזב אנשים, שאדרוס כלב בכביש. אני כל כך מפחדת שאני בוחרת לא לעשות כלום. אני חושבת שהפחד המשתק הזה זה בעצם חרדה. אולי אני במצב של דיכאון וחרדה, אבל אני מפחדת לקחת כדורים. אני לא מבינה את עצמי. איך זה שעם כל הכישורים והיכולות שלי לא בא לי לעשות כלום. וגם אם בא לי זה בד"כ עובר תוך שבוע. אם לא היו מביטים בי כאיזה עצלנית פרזיטית הייתי מעדיפה לראות סרטים בפיג'מה לאורך כל היום. לישון עד מאוחר ולאכול טוב. עד היום לא מימשתי את הרצון הזה ברביצה ומייד אחרי הצבא התחלתי ללמוד, גם עכשיון עם סיום התואר מיד התחלתי תואר שני, כנראה מפחד שהזמן יברח לי ואני אשאר מאחור. כאילו שאם אני אתן לעצמי לחשוב ולהחליט זה פשוט לא יקרה אז עדיף כל הזמן להיות בתהליך. אני כרגע בהתלבטות. מה לעשות הלאה. להמשיך הכל כמו איזה רובוט חסר מוטיבציה או לעצור ולחשוב כמה זמן שיקח עד שאגיע למסקנה לגבי המשך החיים שלי. לגבי תחביבים- אני מציירת יפה וכותבת אבל לא עושה את זה מתוך רצון אלא מתוך מחוייבות. כשאין מחוייבות גם אין תוצרים בכלל. אני גם מפחדת שיהיו לי ילדים, כי אני מאוד חרדה ולא אתן להם לזוז בלעדי. לא יודעת מה איתי. חברים שלי מציבים מטרות ומזיזים דברים כדי לגרום להם לקרות. אני לא מציבה לעצמי שום מטרות. כי אני רוצה הרבה ורוצה כלום. אודה לך מאוד אם תוכל להגיד לי משהו. אולי אני בדיכאון, אולי גם אני בחרדות, אולי אני צריכה לדבר עם מישהו מקצועי. אני מרגישה עייפה, עצבנית, מיואשת. לא בא לי כלום ואני מרגישה שאם רק היה בא לי הייתי יכולה להצליח בגדול. איך עושים שיבוא לי? סליחה על המגילה בתודה מראש מיקה

שלום מיקה, אדם שסיים תואר ראשון בהצטיינות ומגדיר את עצמו כעצלן מעורר חשד שהוא מחמיר מאוד עם עצמו. על כל פנים, סוג הבעיות שאת מעלה מחייב טיפול פסיכולוגי, עם או בלי ליווי של טיפול תרופתי, כפי שייקבע בשיחה עם המטפל. ייתכן מאוד שאת סובלת משילוב של חרדה ודיכאון (שילוב נפוץ מאוד) עם פחד מכישלון מהסוג האופייני לאנשים הסובלים מסוג של פרפקציוניזם שמטרתו להשביע את רצון הסביבה. תוכלי לבדוק אם את בדיכאון בקישור הבא: http://www.gidiquiz.home-page.org. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

תודה רבה על התגובה, אני בהחלט חושבת שיש הרבה צדק בדבריך. הפרפקציוניזם שלי די מוביל אותי והופך כל משימה לפרוייקט מעיק. אני באמת רוצה לפנות לטיפול אבל לא יודעת איפה ואיך. פסיכולוג, פסיכיאטר או פסיכותרפיסט? איך יודעים מי הכי יעיל עבורי? אתה יכול אולי להמליץ לי על סוג טיפול? הייתי רוצה מטפל שגם ינחה אותי ויתן לי מעין משימות כמו נניח להיכשל במשהו ולראות מה זה עושה לי או משימה אחרת פחות נוראית. זאת אומרת, מעבר לשיחות גם משהו שאוכל לתרגם לחיים היומיומיים. כי אני די מודעת לעצמי וחוקרת את עצמי מידי שעה. אני לא חושבת שאני פתאום אגלה על עצמי דברים חדשים שלא ידעתי. אני פשוט רוצה לשנות איזה משהו בראייה שלי את העולם ואת עצמי. להיות יותר קלילה, יותר לזרום עם החיים ולהנות, לקחת את הזמן ולא למהר. שוב תודה מיקה