הפסיכולוגית שלי.

שעת הטיפול הקבועה שלי היא שעה שבע בבוקר. שלשום היתה לנו פגישה וכל הפגישה היא החניקה פיהוקים ונראתה לי לא מרוכזת. הערתי לה על זה והיא הסיתה את הנושא (קשקשה משהו על זה שחשוב לי לקבל את כל תשומת הלב שלה, אני בכלל לא מבינה מה זה אומר, הרי זאת מהות הטיפול לא? שאני אוכל לקבל את מלא תשומת הלב שלה במשך השעה של הטיפול) אתמול דיברתי עם חברה שלי שמכירה את הפסיכולוגית שלי, והיא אמרה שהיא פגשה אותה באיזשהוא ארוע חברתי, והיא יודעת שהיא נשארה שם לפחות עד שעה שלוש לפנות בוקר, בערב שלפני הפגישה שלנו אני ממש רותחת מכעס. אני רוצה לציין שגם בתחילת הטיפול כשבחרנו את השעה אני שאלתי אותה האם היא בטוחה שהיא יכולה להבטיח להיות עירנית בשעה כזאת (השעה היחידה שהיתה לה פנויה) והיא ענתה שכן. מה דעתך? אני ממש שוקלת להפסיק ללכת לטיפול. לפחות אצלה.

שלום יעל, את צודקת בכך שזכותך לקבל את מלוא תשומת הלב במשך השעה והתגובה של הפסיכולוגית שלך לגבי הערתך נשמעת כמו ייחוס הנושא לחלק מבעיותייך. מתגובותייך עולה שיש לך כנראה צורך להיות עם היד על הדופק, שכן עוד לפני תחילת הטיפול כבר חששת שהפסיכולוגית לא תהייה עירנית, כך שייתכן שיש משהו בדבריה, דבר שתצטרכי לבדוק עם עצמך לבד ו/או בעזרת הפסיכולוגית. לא הייתי נתפס במקומך לאירוע חד פעמי כזה או אחר, בוודאי לא כשיקול לעזוב את הטיפול, אם בסך הכל הוא תורם לך. אם, לעומת זאת, ייווצר דפוס של חוסר ריכוז מצד המטפלת ובמקביל אף ראיית תגובתך לכך כחלק מבעיותייך, הייתי שוקל עזיבה. הטיפול הוא תהליך לא פשוט וקל מאוד להיתפס למעידות אנושיות כאלו או אחרת של המטפל כדי לקום ולעזוב, לא ברור לטובת מה. עצתי לך היא לחזור ולהעלות את הנושא, אולי אפילו להדפיס את פנייתך לפורום הזה ולהראות לפסיכולוגית כדי להמחיש לה את גודל המשמעות, אך שוב, אם זה אירוע חד-פעמי, לא הייתי נתפס לזה כעילה לעזיבה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אתה צודק, אני אכן מרגישה צורך כל הזמן להיות עם היד על הדופק. אני חוששת לסמוך על אנשים, וזו אחת הבעיות שנדונה בהרחבה בטיפול, ואחד הדברים שהפסיכולוגית שלי הסבירה לי הוא שהטיפול יעזור כי אני אלמד לסמוך עליה. ואז היא הולכת לרקוד עד אמצע הבוקר יום לפני הפגישה (ותסכים איתי שהיא היתה כאן חסרת אחריות, פעמים אחרות כשזה לא הסתדר לה היא בחרה להזיז את הפגישה, היא יכלה לעשות את זה גם עכשיו) אמרתי לה בפגישה שזה מפריע לי שהיא לא מרוכזת ומפהקת בלי הפסקה ובמקום להתנצל כפי שהיה ראוי,היא מיד מפנה אצבע מאשימה לכשלי האישיות שלי שעליהם היא יודעת רק בגלל שסמכתי עליה מספיק לספר לה. (היא היתה כל כך עיפה, שגם אחרי שהערתי לה היא לא הפסיקה לפהק) מכל ההתנהגות שלה אני לא מבינה איך בדיוק אני אמורה ללמוד לסמוך עליה אם היא רק מפגינה חוסר אחריות שגובל בחוסר אכפתיות. הפגישה הסתיימה בכך שביקשתי להזיז את השעה הקבועה לאחר הצהריים. שוב אני צריכה לקחת אחריות במקומה. (אם התפנתה לה שעה, והיא יודעת שהשעה שלנו לא נוחה לשתינו למה היא לא הציעה בעצמה) כל זה בא אחרי מספר מקרים שבהם היא שכחה לחלוטין דברים נורא חשובים לי שסיפרתי לה. וגם כשהערתי לה על זה היא הגיבה בסגנון: "את צריכה ללמוד להתמודד עם אכזבות מאנשים אחרים". ושוב דיברנו על זה פגישה שלמה ואני אמרתי שזה לא יפה מצידה לשכוח והיה מספיק אם היא היתה מתנצלת, היא עדיין סרבה להתנצל. אני חושבת שאני כבר יודעת יפה מאד להתאכזב מאנשים, אני גם יודעת יפה מאד להגן על עצמי מפני אכזבות כאילו, ובכלל אני רק נשארת בטיפול אצלה בגלל שאני חושבת שהבעיה נמצאית לפחות גם אצלי. הפעם ממש נעלבתי, ואני יודעת מה יקרה בפגישה הבאה, היא שוב תזרוק את כל הכעסים שלי עלי בחזרה. אני חוששת שאולי כל הדינמיקה הזאת בסוף תזיק לי. אם אני לא יכולה לסמוך על הפסיכולוגית שלי, שתתנהג במידת ההתחשבות המינימלית כלפי אז איך אני יכולה לסמוך על סתם אנשים?

יעל, אף-פעם לא קרה, שבגלל השעהנ המוקדמת את הגעת עייפה?

שלום רונה אני תמיד עייפה בשעה שבע בבוקר, אבל זה אף פעם לא גורם לי להיות לא מרוכזת. סך הכל אני מדברת על דברים שחשובים לי, מה שגורם לי להיות מאד עירנית וקשובה. אני לא חושבת שהמצב ביני ובין הפסיכולוגית שלי מאוזן בשום אספקט וגם לא במובן של כמה מותר לי להיות לא מרוכזת ולפהק בלי בושה וכמה זה מותר לה. בכל אופן כל אדם , אפילו פסיכולוג, עושה טעויות. השאלה איך הוא מתמודד איתם. וכמו שאמרתי אם היא היתה מתנצלת באיזשהוא אופן הייתי סולחת לה. אבל לא רק שהיא לא עשתה את זה אלא אף בחרה להשליך את העובדה שזה מפריע לי על בעיות אישיות שלי. וזו בעיני כבר ממש חוצפה.