הפחד ממה שיתגלה בהמשך

אני מוצאת עצמי מול מערכות אנושיות שונות בחורים עבודות חברות כל הזמן בפחד מהגילוי של הדמות שלי כלומר אני מציגיה עצמי בתחילה אדם רגוע שליו עובד שמח אך איני כזו ובד"כ אני די בודדה ואז אחרי תקופה קצרה אני בורחת מהקשר מהעבודה רגע לפני שמגלים את השקר את הבידידות שאני בעצמי שונאת ולא מקבלת עלאף היותה חלק בלתי נפרד מחיי. איך שוברים את המעגל הזה את המשחק הכפול.

שלום שוש, אכן נראה שאת במלכוד כפול ואת מנסה לתקוף את הבעיה מהצד הלא נכון. נקודת המוצא שלך היא מה אנשים יחשבו עלייך ואיך תיראי בעיני הזולת. את לגמרי לא מתייחסת לשאלה החשובה יותר והיא איך את מרגישה עם עצמך. את מציגה את הבדידות כמצב נתון, שמן הסתם כשלעצמו גורם לך מצוקה קשה, ומה שאת שואלת הוא איך להסתיר אותה מעיני הבריות. כלומר, לא זו בלבד שאת בודדת ובוודאי סובלת מכך, את מתביישת בכך ולכאורה רק ההצגה העצמית שלך בעיני הסביבה חשובה. ברור, שההסתכלות צריכה להיות הפוכה: איך לקבל את עצמך באופן שבו תוכלי לקבל את הזולת וכתוצאה מכך הזולת יקבל אותך ואז, כתוצר לוואי, גם לא תצטרכי להסתיר את הבדידות מפני הזולת. אין זה אומר שאת חייבת לספר את הכול לכולם, ישנם מעגלי חשיפה בחיינו ואנו מספרים יותר לאנשים הקרובים לנו יותר, אך לפי מה שאת מתארת את בעצם מתרחקת מעצמך בכך שאת עוסקת בבעיות תדמיתיות, שגם אותן אינך מצליחה לפתור והן, כאמור, החשובות פחות. המלצתי החד-משמעית היא לפנות לטיפול בו תוכלי ללבן את יחסייך עם עצמך, את הדחייה שלך את עצמך ומקורותיה וכן לחוות עם המטפל חוויה של קבלה ללא תנאי ע"י המטפל שבאמצעותה תוכלי לקבל את עצמך, עקב כך, לקבל אנשים אחרים ועקב כך, לאפשר לאנשים אחרים לקבל אותך כמות שאת. תהליך זה ממושך, מצריך סבלנות, אך כדאי לאורך זמן. ההסתתרות שלך היא הרבה יותר הסתתרות מפני עצמך מאשר מפני הזולת. עד שתהליך זה קורה, את יכולה לעשות תרגיל קטן: לאנשים לא כל כך מה קורה איתך, הרבה יותר איכפת להם מה קורה להם ועל כן אם תתייחסי אליהם, תתענייני בהם הם גם יגלו בך עניין. אדם מעניין הוא אדם מתעניין. אך זאת כמובן רק כעיצה מיידית. ההמלצה היא בהחלט לעבור את התהליך המעמיק יותר של השלמה עם עצמך באמצעות טיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר גידי תודה פשוט כיף לקרוא את התשובות שלך. רציתי לציין שאני נמצאת בטיפול כבר שנה ובעבר פניתי אליך בשאלה שלא עוזבת אותי עד היום האם אני מול האדם הנכון. המטפלת סימפטית אמפטית אבל עצם היותה מתמחה לא מניחה לי והשאלה האם נכון לי להמשיך מולה לא מפסיקה להטריד אותי. היו לנו כבר 5-6 פגישות שנסובו סביב השאלה הזו והחלטתי לקחת הפסקה. אני נמצאת היום במקום לא נח, שוב עזבתי עבודה שוב הריק הזה שוב בדידות ועכשיו לאורך 24 שעות. לפני שנה הגעתי לטיפול בין היתר מעזיבת עבודה ושעות נוספות של התעסקות בעצמי שהובילו אותי לנפילה רצינית וחרדות יתר בתחומים שוני. הגעתי אליה בתחילה דרך קו"פח בהמשך פניתי אליה באופן פרטי, היא הייתה עבורי משענת ותמכה בי הקשיבה ועזרה לי לצאת מהמקום הכי נמוך. אבל עצם העובדה שחזרתי שוב על עצמי עצם העובדה שאחרי שנה של טיפול הבדידות עדיין מציקה לי עצם העובדה שעדין לא קבלתי את עצמי עלמנת שאקבל אחרים כפי שאמרת. גורמת לי לחשוב שאולי פה הסתיים תפקידה ואולי כמתמחה היא איננה יכולה עוד לעזור לי. אבל אז בא החשש שלהתחיל הכל מבראשית מול מטפל חדש, בא החשש מהנפילה שכבר הייתה בעבר ופחד מהסיכון שזה יחזור. ואז בפגישות שביננו אני מציגה את העובדה שעצם היותה מתמחה מפריעה לי אבל לא מצליחה בגלל הפחד להחליט שאולי באמת הסתיים הצורך שלי בה ולה אין עוד מה לתת לי. ואולי אני טועה ואולי כמו שעלה באחת השיחות עזבתי עבודה עכשיו אני רוצה לעזוב גם אותה. בקיצור לא מוצאת את התשובה הנכונה. חוץ מזה תמיד חשבתי שמנפילה אפשר רק לעלות ואני מוצאת עצמי חוזרת לאותו מקום לפני הנפילה זה מוביל אותי לחשוב שהייתה פה רגיעה ולא שימוש בנפילה לקדם אותי למקומות בריאים יותר. אשמח לשמוע את דעתך