קרבה - ריחוק

שלום רב, אני פונה בשאלה שמציקה לי. כולנו זקוקים למגע חברתי ולאנשים שיקשיבו וידברו איתנו... אולם מה שלי קורה זה דבר כזה - אני משתדלת להתחמק מחברים כי אני לא סומכת עליהם ויודעת שהם מחפשים לרוב את האינטרס,לדעת היכן אתה עומד ואיפה הם ביחס אליך. נשמע שלילי אך נראה לי מאוד מציאותי... לכן,אין לי כוח נפשי להתמודד עם אותן תהיות שמא דיברתי או סיפרתי משהו שיהרוס לי אח"כ...ולכן מעדיפה להתרחק. בכל פעם שאני משוחחת עם חברה ומדברת על עצמי,על חיי הפרטיים,ניסיוני לחפש עבודה והתהליך הכרוך בכך...לאחר אותה שיחה מתעוררת בי מחשבה וחרטה "מדוע סיפרתי? למה לא שמרתי הכל בסוד? עכשיו היא תגיד..תחשוב..תספר...ואולי אף תהרוס לי (אפילו מגיעה למחשבה של עין הרע...) יש לי בעיית אמון זה נכון אך כל עוד היא לא באה לידי ביטוי עם משפחתי ובן זוגי איני רואה צורך לטפל בה כי אני באמת מאמינה שמחשבותיי אכן נכונות והעולם הורוד לא קיים אצל האחר אלא רק אינטרס. הבעייה שעדיין חברות מצלצלות ומקשקשות ומה לעשות ואני עם פה גדול ולכן משתפת עם כל אי הרצון!! אנלא מצליחה לשתוק ותאמת אני שואלת למה אני בכלל צריכה קשר אם הוא חד צדדי? כל עוד הייתי בשלבים שלא היה אכפת לי מה יגידו (במינון אחר.)אז הייתי מוקפת חברים בשלב הספציפי של חיי איני רואה בכך צורך כי אני ממש לא רוצה לשתף בשום דבר על בעייה כזו או אחרת,על המשפחה ועל העבר שלה,על ניסיוני התעסוקתי,על התהליך למצוא עבודה על כל שלביה. אז מה בעצם המקור לחשש הזה. אני פשוט לא סומכת על האחר ויודעת שכשרע מאוד קל להתקרב ולדבר כי שואבים כוח וכשמשהו טוב כמו טיול או מסיבה אני מרגישה בקול של הצד השני פשוט קנאה יש לציין אני מאוד מתייחסת לפרטים עד כדי דקדקנות יתר. יתכן ותפיסתי אכן מעוותת או שמא אני רואה בבירור רב מדיייי את המציאות. אני מאמינה שהתשובה השניה היא הנכונה. הייתי רוצה להיות מאמינה,פחות סקפטית,יותר מקבלת...אבל אני כל הזמן מתגוננת ומשחקת כאילו חיי הם הטובים ביותר העיקר שחלילה אפחד לא "יהנה" על חשבוני!! האם עדיף אם כך כן להיות בקשר ולנסות לסתום את הפה? או שעדיף כן להתרחק כי תועלת לא צומחת אם קשר הינו חד צדדי ואני צריכה לספור את צעדיי עם חבר כזה או אחר? זה בדיוק המצב. לאחר כל שיחה אני מתחרטת שדיברתי בשל ספקולציות של מה הוא יחשוב/יגיד....

שלום לימור, בין ניתוק מוחלט מאנשים ובין שיתוף אנשים בעובדות שאת מעוניינת להסתיר יש דרגות רבות של דרכי ביניים. אם את זקוקה לשתף אנשים בעובדות באופן בלתי-מבוקר, העיצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לך היא לפנות לייעוץ פסיכולוגי, שבו תפקידו של המטפל הוא, בין היתר, להקשיב לך באופן בלתי-שיפוטי תחת כללי הסודיות המקצועית המתחייבת. במקביל, תוכלי לספק באופן חלקי את הצורך החברתי שלך ע"י קשרים פחות טוטאליים. אני מאמין שהדבר יהיה אפשרי בזמן שיהיה לך מטפל לשתף אותו באופן בלתי-מוגבל ובלתי-מבוקר ואז תגיעי לקשרים החברתיים עם ציפיות מתונות ומווסתות יותר. במצב כזה יכול מאוד שתמצאי גם חברה אחת או שתיים טובות שתוכלי להיחשף ביניהם יותר. דרך נוספת שהייתי מציע היא, במקביל לטיפול הפרטני, להצטרף בהדרגה לדינמיקה קבוצתית טיפולית, שבה יש אפשרות להיחשף בסביבה בטוחה ובמקביל לקבל תחושה טובה יותר לגבי "חוקי המשחק החברתי", כי נשמע שאת נעה בין שני קטבים, הקוטב הנאיבי והטוטאלי והקוטב הפאראנואידי שגם הוא טוטאלי, כלומר, או הכול או לא כלום. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

תודה על תשובתך ממה נובע סוג חשיבה מעין זה של הכל או כלום? כי זה בדיוק דפוס החשיבה שלי. לכן תמידדד אני ממעיטה בערכי.חייבת להיות טובה בהכל ולהצליח בכל מחיר. בכל זאת,ובהנחה ולא אלך לטיפולים חברתי או פסיכולוגי למרות שמובן שזה היה עוזר.. האם כדאי לשמור על הקשרים הללו ולרסן את פי? או עדיף בשלב כזה כן להתרחק כי זה בסה"כ תורם לי רק מחשבות מעצבנות?