שאלה שאלתית

מה עושים במקרה של אובדן? למשל מישהו שהוא אצן. הריצה זה המקצוע שלו והוא אלוף הארץ. זה גם המקצוע שלו וגם התחביב שלו וגם החיים שלו. זה הדבר היחיד הטוב שהוא יודע לעשות בחיים שלו. איך נותנים לאדם כזה טעם להמשיך לחיות כאשר הוא יודע שהוא לעולם לא יוכל להמשיך לעשות את הדבר שהוא כל כך אוהב לעשות? זה ממש פגיעה בזהות. אפילו של אדם שהוא יחסית חזק שלם ובריא בנפשו. אפשר אמנם לעודד אדם כזה למצוא איזשהוא תחביב אחר, אבל כולנו יודעים שזה לא יהיה אותו הדבר. עוד רעיונות מה עוד אפשר לאמר או להציע לאדם כזה?

שלום מירה, הרבה לפני הצעת תחביב אחר יש לעבד, מבחינה רגשית, את האובדן. קיימים מודלים שונים של עיבוד אובדן והם מכירים בקיומם של שלבים שונים, החל מהכחשה, דרך כעס ועד הסתגלות למצב החדש והשלמה עימו. דרוש זמן רב לעיבוד האובדן ויש לתת לכל שלב את הזמן שלו. האצת התהליך והפעלת לחץ על האדם לחזור למהלך חיים רגיל עלולות לגרום להדחקת הכאב, הדחקה שעלולה לגבות מחיר פסיכולוגי כבד בבוא היום. זה הכיוון הכללי וכמובן, התהליך שונה מאדם לאדם. יש אנשים (ובעיקר גברים) שחייבים למצוא פתרון מעשי מיידי משום שאינם יכולים לשאת את הכאב ויש לכבד זאת ויש כאלה (בעיקר נשים) שעלולים לנבור בתוך עצמם ולהפריז ברחמים עצמיים לאורך זמן (מה שמוכר כתגובת אבל פתולוגית כרונית). יש למצוא (לרוב בעזרת טיפול פסיכולוגי) את שביל הזהב בין שני קצוות אלו בהתאם לסגנון הקוגניטיבי ולמבנה האישיות של האדם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org