אין קשר עין..

כשאנו מזמינים את יילדינו לשישי שבת. יושבים ליד השולחן. בעלי משוחח רק איתם, מביט אך ורק אליהם וממני מתעלם. גם כשאני שואלת אותו דבר מה, הוא עונה ומביט אליהם. זה חוסר נימוס ממדרגה ראשונה. אל דאגה אני כלל וכלל לא מכוערת. אני הכי סובלת כשאנו נמצאים בחברת אנשים. איתם הוא מרבה בדיבור, ממני מתעלם. וכשאנו נמצאים לבד, אני צריכה לחלוב ממנו מילים.ומצד שני אני קשורה אליו מאד, יחד בנינו והקמנו משפחה טובה. אני מאד שמחה שהוא פתוח ומשוחח עם יילדי, אבל איפה אני? אני מרגישה לא רצוייה , לא שווה כשאני במחיצתו. כשאני מדברת איתו, אני אך ורק מביטה בו בעיניו ולא לצדדים. הוא טוען שהוא לא עושה זאת בכוונה, אך הוא ממשיך עם דפוס התנהגות זו. הוא גורם לי לדחות ולשנוא אותו עד מאד. מה עושים ומדוע זה כך??? תודה על המענה שאקבל - חן.

שלום חן, קודם כל, מפסיקים להתלונן כי זה לא עוזר ורק עלול להחמיר את המצב. שנית, אני לא יודע מה עוד קורה או לא קורה בקשר. אם זה הדבר היחיד שמפריע לך, הייתי ממציע לך להתעלם ממנו ולנהוג כמותו. ייתכן מאוד שאם את תתעלמי ממנו באותן סיטואציות וגם את תהיי מרוכזת אך ורק בילדים, הוא יתייחס יותר אלייך וייתכן שבזמן שאתם עם הילדים, שניכם תתייחסו לילדים וכשאתם בלעדיהם תתייחסו זה לזו. אפשרות נוספת - בהנחה שיש עוד דברים שמפריעים - היא לפנות לטיפול זוגי. שלב התרוקנות הקן הוא שלב מוכר במחזור חיי המשפחה ומעורר בעיות אופייניות המוכרות למטפלים זוגיים. גם אם בעלך לא ירצה ללכת, פני את ראשונה וייתכן מאוד שהוא יצטרף בהמשך, כשיראה שכוונותייך רציניות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

שלום רב. ברצוני להדגיש שבעלי נמצא לידי בנוכחות אנשים, הוא גם מתעלם ממני. הוא טוען שהוא לא עושה זאת בכוונה וזה טבעו. אך כשאני מדברת לידו עם אנשים ועם יילדי, אני גם מידי פעם מעיפה בו מבט, נותנת לו את תשומת הלב. הוא מסוגל אפילו שיושב לידי ומדבר עם מישהו, להפנות את גבו אלי. זה חסר נימוס, זה זלזול במדרגה ראשונה, ואני לא מצליחה לשנות את ההרגלים המכוערים האלה אצלו. חוץ מיזה אין לי שום טענות כלפיו, ממש לא. האם התנהגות זו מוכרת.. ציינת במכתבך שזה שכיח שברגע שעוזבים את הקן מתחילים הבעיות בזוגיות. אני לא מבינה מדוע זה צריך להיות, אין לי ניסיון בכך, כי רק עתה פרחו אצלי הילדים מהקן. אני מכבדת ומעריכה את בעלי אותו הדבר, גם כהילדים היו בבית וגם עכשיו. להיפך, עכשיו יש לי את הזמן יותר להשקיע בו. אך אני לא רואה שהוא יותר מידי משקיע בי.הוא יותר סגור, חוסך במילים אך בעצם היה כך לפני כן, רק כשהילדים היו בבית פחות זה הפריע לי עכשיו אני רואה כמה זה בולט אצלו החוסר ההשקעה בי, כי יתכן והייתי עסוקה בלגדל אותם. מעניין אם ייעוץ זוגי יעזור ישנה אותו?? רב תודות - חן.

חן, בן אדם לא עשוי מפלסטיק. אנשים משתנים ואת נשארת עם המסגרת והגישה המגוננת והמוכרת לך כל כך. אין כל רע במסגרת עד שמשעמם (או אפילו שהמסגרת לוחצת). לך קל ונח להשאר עם אותם דפוסי התנהגות וכנראה את מסוגלת לרגש את עצמך מחוץ לקשר הזוגי (פעלייך בחיים, מבחינה חברתית, עיסוקייך ותחביבייך האישיים - גם אם כל אלו מתבטאים בדפוסים קבועים שאת שואבת מהם סיפוק והנאה). ניסית לחשוב אולי חוץ מהיופי החיצוני שלך, שנשאר ואת לבטח גם מטפחת את עצמך, לא נשאר הרבה מהיופי הפנימי ואת גם אינך מטפחת אותו ומפתחת אותו? חוקים וקביעות הם למען יציבות וסדר, שהם דברים חיוביים בהחלט, אך צריכים להוות את הבסיס לכל השאר - פנטזיות, מימוש עצמי,עניין בחיים - שאותו בד"כ בונים עם בן הזוג. את זוכרת, בתור ילדה, איך הסתכלת על אנשים ממורמרים וחששת לגדול ולהיות כזו? צר לי, אך את בהחלט נשמעת ממורמרת ואת מוציאה את זה על הסביבה וכנראה במיוחד על בעלך. בתור ילדה הרגשת משיכה לאנשים האלו או צורך עז להתרחק?(לא משנה סיבת המרמור) למה לכעוס על בעלך שלא ממלא בדייקנות אחר הכללים במקום להרגע ולדעת שיש מישהו, שגם אם את לא בודקת כל שניה,שאיתך ואוהב אותך ויש לכם ביחד משהו שלא יכול להתפוגג ולא להתמוטט כשאתם לא דבוקים אחד לתחת של השני? פעם הקודים הללו של הפניית הגב היו מאוד קשוחים, לשמחתי אנחנו ב2005 ובישראל, והיום אנחנו יודעים, שמה שאתה עושה במיוחד בקשר זוגי של שנים, הוא מה שאתה מתכוון ולא איך שאתה עושה את זה. ואם הוא אומר שהוא לא התכוון אז תאמיני לו -כנראה שהוא היה מספיק אמין במשך שנים - הרי הקמת איתו בית. ותנסי לבדוק אם חוסר תשומת הלב שלו לפרטים לא נובעת מהרצון הטבעי של כל אדם להתרחק מהמרמור.כן, שלך.