ההיסטוריה חוזרת לצערי

אז ככה אני בן 23 .בצבא חוויתי טראומה לא נעימה של דחייה חברתית מאוד קשה (כלומר אני לקחתי את זה קשה כך גורס הפסיכולוג שהיה לי -השבוע החלטתי לא להמשיך) .יש לציין שאני חברותי מאוד ,אך הרגישות שלי להרמוניה עולה תמיד לפני השטח והרגישות שלי מתבטאת בכושר הביטוי שלי ובהערות ציניות וכו',שימת לב לפרטים. בנים (בהכללה גסה מדובר הרב סטיירטים,קולטים את זה ולא מתחברים אלי ,ואף בצבא סבלתי מחיקוייים וכו'(לא בקטע של נשיות ממש לא יותר בקטע של השאיפה שלי לצדק ורגישות לאחרים -כמו יפות נפש). כעת ,שנתיים אחרי הטראומה התחלתי ללמוד ושוב אני חש כאלו הדבר חוזר.שוב זה מתחיל בכך שאני לא מתחבר לאנשים שלומדים עימי (מדובר בקבוצה מצומצמת-לא משנה איזה תואר) .בתחילה כמו תמיד אני מנסה להיות ידידותי ,אך ברגע שאנשים רואים מי אני-להלן אדם ציני ללא פשרות,מנסה להצחיק בציניות שמתייחסת לעולם ,ואולי גם הערות ממורמרות (כן כזה אני) אז הם תופסים מרחק(אני מדבר בעיקר על הבנים)-הם רואים שאין להם עסק עם "גבר גבר" אלא עם פילוסוף רגיש כזה.בכל מקרה,אני נפגע ,חושב על זה הלוך וחזור ומתרחק פיזית.כתוצאה מכך נוצרת אסקלציה .אולי הם חושבים שאני סנוב או מתנשא (כך העלה ההשערה הפסיכולוג שלי) ,בעודי לא יכול לשאת את העלבון ולכן מתרחק. בשלב הבא אני מנסה להתחבר לבנות ,כי הן מאיימות עלי פחות,אך הן גם רוצות להשתייך לקבוצה כולה ולפחות כרגע ,להתחבר לבנות נוספות ולרכוש חברות טובות ואז אני מ"חוץ למשחק"..בשלב הבא אני מוצא מישהו שהוא אולי מתחבר אלי טיפה(אני מדבר על כרגע בלימודים) אך אני נשאר ממורמר על זה שאני לא במרכז העניינים-כאלו שואל איך אתם יכולים? איך אתם לא מתביישים? השלב הבא -מרמור כתוצאה מכך אני נאלם דום ומחמיץ פנים .כתוצאה מכך -נוצרת שנאה .כל זה קרה בצבא.כעת אני בשלב ה"התרחקות "בלימודים. הענייין מטריד אותי בשיעורים,אני מנסה להתגבר על יצרי ושוב ושוב להתקרב לאנשים,אך נענה בדחייה.כל אחד כבר מצא את חבריו שלו ואני ה"חלש" מי ירצה להסתובב עימי? אני סובל מהסינדרום הזה כל חיי. אני חושב לנטוש את הלימודים ולעבור ללמוד באוניבריסטה הפתוחה שם לא אאלץ להתמודד עם מסגרות כאלו. אני כן חברותי ,יש לי חברים,אך הם מאוד "אני" כלומר כמוני בהרבה מובנים. כמו כן אני גיי ומאוד מאויים ע"י בנים עקב מה שקרה בצבא . הבעיה היא כזו: האם להתמודד ,לנסות עוד(זה השבןע השני ללימודים) להתחבר ? או להשלים עם העובדה שאולי אני לא חייב שהם יאהבו אותי? בעייתי היא שאנ י זקוק לחום לאהבה כל הזמן אני זקוק לזה והעובדה היא שלא הצלחתי להכחיד נטייה זוא צל המטפל הוא אמר לי שאני חייב ללמוד ש"אני לא צריך אנשים" אלא נחמד אם יתחברו אלי ואם לא ז לא .אז אני לא יכול לשאת זאת.אני חייב להיות נאהב ויותר מזה-במרכז העניינים-ולא אני סובל פשוט סובל.העניין פשוט מעיב על חיי שוב ושוב .הטיפול כנראה לא עזר .אני לא פונה שוב לפסיכולוג נמאס לי .אני כותב כאן כדי שתיתן לי עיצה מעשית איך להתמודד.? לפרוש ? להתמודד ולסבול? בטח תאמר לי למצוא אנשים אחרים -ובכן לצערי אני לומד עם הקבוצה הזו באינטנסיביות וכולם מתחברים לכולם ורק אני לא.לא אסבול 3 שנים.אני חייב אהבה אני מודה.מאידך איני יכול להיות מי שאיני.הלוואי והיתי טיפש ומאצ'ו. מצחיק אבל אני רוצה להיות מלך המקובלים וזה לא קורה כמעט אף פעם לא אלך לטיפול ולא לסדנאות בין אישיות .

שלום עדי, הואיל ואתה נמצא בטיפול, אני חושב שהמענה לפנייתך צריך לבוא מהפסיכולוג שלך שמכיר אותך הרבה יותר טוב ממני. בנוסף, את הדבר היחיד שחשבתי להציע לך, שללת בסוף פנייתך. אני לא חשבתי על סדנא אלא על טיפול קבוצתי מסודר, בנוסף לטיפול הפרטני, ואני עדיין חושב שזה המדיום הטיפולי המתאים לבירור קשיים בין-אישיים. עם הפסיכולוג תוכל להגיע לתובנות, אך לא די בהן כדי להגיע לשינוי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

היי עדי, בנימה האישית והלא מקצועית - אתה יודע מה זה "לנסות יותר מדיי"? אנשים משום מה מתרחקקים מקרבה. אולי פוחדים. אני מרגישה את זה. כשאני מקרינה אדישת אנשים מנסים להתקרב ולעשות את המאמץ במקומי. היום זה נראה לי מצחיק, כי אתה יכול להתפתל ולעשות הכל בשבי קצת חברה, מעט יחס, והטובות הכי גדולות והנתינה הכי גדולה שתיתן תוך מאמץ תחשב סתמית וכלאחר יד. אני למדתי שאם אני נעתרת לעשות טובה למישהו, זה מגיע עם מחיר, כלומר אני כן שווה, וחברות אתי שווה ועולה. (אני לא מדבררת על כסף כמובן). לדעתי זה בערך מה שהמטפל שלך ניסה לומר לך במילי שלו תשים פס. זה לא מעניין אותך אם אוהבים אותך או לא. ולמרבה האירוניה, לאחר שתגיד את זה - יאהבו אותך. ולאחר שיראו שאתה לא מעוניין ביחס - יתייחסו אליך. עדי, אנשים מעריכים דברים שהם קונים ביוקר. כמו שלא מתייחסים לנעליים מעולות ביותר שקונים ב - 50 שקל, כמו שמתייחסים לנעליים לא הכי נוחות שקונים ב 800 שקל. וכמו שהעצה הזאת ל שוות ערך ואין לה סיכו להלקח ברצינות יתר וביישום לעומת אם מישהו היה קורא אותה בספר שקנה. בהצלחה, דנה

1.היתי בטיפול עד לפני שבועיים.שנה וחצי לפרקים.עזר טיפה להתגבר על הטראומה -להתחזק אך פרשתי כי הפסיכולוג נמאס עלי-סנילי,שחצן .אין תוצאות כבר. 2.יש לי חברים-הכוונה יש לי חברים מהבית וכו'.מעטים.שעימם גדלתי .צייניים. לא אמרתי שאינם מספקים אך וודאי שאת נמצאת כל יום עם אנשים במסגרת את רוצה שיאהבו אותך ושתסתדרי עימם 3.העניין הוא אני לא מסתדר טוב בחבורה מוגדרת .אני מצויין בלקשור קשרים עם פרטים לעומק. בחברה אני מאבד את עצמי,אלא אם הם רובם כמוני. 4.פחד מבנים הולך עימי לכל מקום.פחד מגבריות. 5.בנים שונאים את הציניות שלי את הרגישות ביקורתיות.אני חש זאת 6.איני יכול להשתנות .זה אני .ציני ביקורתי .יש כאלה האוהבים 7.לעיתים בריחה זו הפתרון .אם היתי יכול לחזור אחורה היתי פורש מהצבא שהתחיל עניין הטראומה-עדיף שהיתי "חריג " מאשר מה שקרה לי 8.זו השאלה-האם לוותר לעצמי ולפרוש? נכון שזה "לא נכון" אך אני חש חנוק ,לא כיף לי.מפריע לי ללימודים.כל העת חושב על זה:"למה הם לא קוראים לי ? למה שאני קורא להם הם אדישים? הם אפילו לא מכירים אותי מספיק" 9.אולי אני לא בנוי לצאת .עלי להשאר בבית .אני מאוד רגיש. 10.אסתדר בעבודה ולימודים שלא מחייבים אותי להיות עם הדיוטות מסוימים כל הזמן \ 11.הכי חשוב-אני כן מנסה להתקרב .עשיתי מספר ניסיונות וכל פעם נדחה. 12.דנה מה שאת מתארת ממש לא משקף-האמת בהתחלה היתי ממש סנוב כי רציתי לבחון את השטח.כעת פה שלום שם הזמנה לקפיטריה.מניסיוני גם אם אראה שלא אכפת לי אז להם גם לא אכפת.והלוואי שלא היה אכפת לי זה מה שהפסיכולוג רצה לתת לי אך זה קשה לי רצח.אני זקוק לחום זה הבעייה שלי, 13.ד"ר -למה הכוונה קבוצה? אם תוכל להרחיב....אני לא איזה מישהו ביישן שלא מדבר או מוזר כזה דחוי כל החיים.זה הפרדוקס שלי...אני כביכול מצטייר כבעל ביטחון עצמי,אולי כסנוב. שם יש בעיקר דחויים רגישים ויפי נפש לא משקף את המציאות