אמפתיה

יש לי חברה טובה מאד, כבר הרבה שנים. עברנו הרבה ביחד, אם כי בשנתיים האחרונות התווסף הרבה מתח למערכת היחסים שלנו. מאז שנולדה לה הילדה שלה, היא הפכה למאד אגואיסטית (שלזה עוד הייתי רגילה מקודם) אך גם במקרים אחדים גם מאד מעליבה ופוגענית הן כלפי והן כלפי ילדי. היתה תקופה ארוכה ש"ויתרתי" לה מאחר והשתדלתי להתייחס לקשייה כאם חד הורית במצב כלכלי קשה וללא תמיכה, אך בתקופה מסויימת התחלתי להתרחק כי היה נדמה לי שלא רק אני נפגעת מהתנהגותה אלא גם ילדי (היא מרשה לעצמה לצעוק עליהם בהזדמנויות שממש לא נחשבות מקובלות בעיני). לאחרונה נחתו על חברתי אסונות קשים. ילדתה אובחנה כסובלת ממחלת ניוון שרירים קשה מאד עם פרוגנוזה של הדרדרות מהירה ומוות תוך מספר שנים. בנוסף אימה חלתה בסרטן, ומצבה מתקדם מכדי שיהיה בר טיפול. כמובן שחשתי רחמים עזים על חברתי ותקופה ארוכה (לאורך תהליכי האיבחון הקשים) העמדתי את עצמי לרשותה כפי יכולתי. חברתי, שעברה תקופה קשה מאד, לא הקלה עלי לעמוד לצידה. היא העמידה אותי במקום (בו לדעתי הייתי בעיניה לאורך כל השנים) של החברה ה"מוצלחת" שלה יש את כל המזל בחיים.היא מרשה לעצמה להוציא עלי את כל הכעסים והתיסכולים שלה. כך כל פעם שהיא רואה את ילדי היא אומרת :" לך יש את כל המזל בחיים, ילדיך בריאים" (לפעמים היא מוסיפה גם רמיזה פוגענית כגון, "מה זה עזר לי שביתי יפה אם היא חולה"\ כדי לרמוז שילדי לא יפים כמוה, למרבה המזל אני לא נעלבת מהאמירה שכן אינני חושבת כך, אך אני נעלבת מהעובדה שהיא מנסה לפגוע בי). כשמצאתי עבודה, בתקופה ששתינו חיפשנו (אך היא הפסיקה לחפש בשל מצבה של ביתה) וסיפרתי לה (בחשש רב) היא הגיבה שוב בכעס, "את רואה, לך יש הכל". אני מנסה לספוג הכל ולהבין שעוברת עליה תקופה קשה וזה לא הזמן להוכיח אותה על התנהגותה, למרות זאת אני כן מנסה לצמצם את הגעתה אלינו שכן כעת היא רוצה לבא הרבה כי ילדתה נהנית לשחק בביתנו, אך היא צועקת אף יותר על ילדי (אם במקרה הם משחקים בצעצוה שלהם שילדה רוצה עכשיו היא דורשת שהם יוותרו, אך גם הם ילדים קטנים בעצמם). לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר כועסת עליה ופחות ופחות מרחמת עליה. בנוסף על התנהגותה כלפי היא מצטיירת בעיני כיותר ויותר קרה וחסרת רגש. היא סיפרה לי איך כעסה על אביה שהתקשר לבכות על אימה וטענה כלפיו שיש לה מספיק צרות בחיים ולא נשאר לה פנאי לרחם על אימה (אליה היתה בעבר קשורה מאד). לעיתים היא אומרת אמירות שלא מובנות לי, למשל אחרי ששמעה מהרופאה את הפרוגנוזה על מחלת ביתה, היא התקשרה אלי לספר, וגם אמרה שהיא חשבה לעצמה שזה אומר שתצטרך לעשות עוד ילד. אני הרגשתי שזה ממש צורם, העובדה שהיא מוטרדת מההריון הבא שלה כשרק עכשיו שמעה על גורל ביתה המאד אהובה. כעת היא חושבת על המתת חסד (לא חושבת שהיא אכן תבצע זאת בפועל). אני יכולה להבין מחשבות כאלה אך כשהיא מדברת על כך היא נשמעת כל כך קרה ועינינית שאני מתחתחלת (היא מזכירה לי את המתנחלת מרצועת עזה שלשלושה מילדיה נקטעו רגלים בפיגוע באוטובוס של בית ספר לפני מספר שנים וצוטטה בדרך לבית החולים אומרת "אני יודעת אילו נכויות יתרוצצו לי עכשיו בבית?" משפט שסימן בעיני את שיא חוסר הרגש האימהי. אי אפשר להגיד שחברתי חסרת רגש לגמרי, היא מרבה לבכות (אך כבר אני חושדת בה שהיא בוכה על עצמה ולא על ילדתה). היא גם מרבה להגיד לי שאלמלא אני לא היה לה למי לבכות, מה שמחזק את רגשות האשם שלי (החזקים במילא בשל ההבדל בין מר גורלה לבין גורלי). עם זאת אני מאבדת בהדרגתיות את האמפתיה שלי כלפיה ומתחילה להרגיש כלפיה רגשות עוינים (מה שכמובן מגביר את תחושת האשם שלי). לפעמים אני אפילו חושדת בעצמי שיותר קל לכעוס עליה מאשר לחיות עם מלא עוצמת הכאב שלה, אך אני לא שולטת בעצמי. אני מחפשת עיצה, או דרך להחזיר את האמפתיה שלי אליה (אני מנסה לשכנע את עצמי שההערות הקרות והמחושבות שלה הן דרך התמודדות עם כזו עוצמה של כאב, אך אני לא לגמרי מצליחה להשתכנע). אשמח לכל תגובה. עדי.

שלום עדי, מתיאורייך עולה שאת מאוד פגיעה, מצד אחד, ושקשה לך להציב גבולות לחברתך, מצד שני. אינני יודע אם שתי התופעות מאפיינות רק את הקשר עם החברה הזו או אותך בכלל. אם זה מאפיין אותך באופן כללי, מומלץ מאוד לפנות לייעוץ מקצועי. בחלק מהדוגמאות שהבאת אנשים רבים לא היו נפגעים אלא מבינים את התגובה של חברתך כנובעת מקנאה הנובעת ממצוקתה. בכל מקרה, השאלה אינה כיצד להחזיר את האמפתיה אלא כיצד להציב לחברתך גבולות ולהיות אסרטיבית איתה, כך שתוכלו לשמור על חברות מתוך כבוד הדדי (עם כל הכבוד לבעיותיה הרבות והקשות). ייתכן שכדאי לך לפנות לסדנא לתקשורת אסרטיבית או לפחות לשיחת ייעוץ עם איש מקצוע. התגובות שלך נשמעות מאוד "קורבניות". בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org