למה אני כזאת?

ד"ר רובינשטיין שלום, יש לי כמה בעיות בחיים, אבל הבעיה שאני רוצה להתייעץ איתך לגביי כרגע היא לנסות לברר למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה. אני נמצאת בקשר זוגי כבר שנתיים וחצי כמעט. הקשר הזה ידע המון המון ירידות ועליות, רוב הירידות היו בגללי. בן זוגי התאהב בי מהדקה הראשונה שראה אותי, האהבה הזאת או מה שלא יהיה הרגש הזה כי הכל זה כבר עניין של סמנטיקה, אבל מה שהוא הרגיש אליי זה הרגש הכי טהור והכי גבוה שכל אדם ירצה שמישהו ירגיש אליו מבחינה רומנטית. זאת אומרת זאת לא היתה איזו הידלקות או משיכה חזקה. זה היה זה מה שנקרא. הוא מצא את האישה שלעולם לא ימצא לה תחליף. חשוב לי לתאר את האהבה שלו כי זה קשור לבעיה שלי. לאחר זמן קצר של החברות הבנתי שזה יותר מרק התאהבות קלה. הבנתי שהבן אדם ממש מאוהב, שמה שהוא מרגיש אליי זה מיוחד, הרגשתי מיוחדת כי הבנתי שרוב האנשים לא זוכים להיות נאהבים בצורה כזאת. אני לא התאהבתי בו, אבל כן רציתי אותו מאוד, נמשכתי, חשבתי, פינטזתי, ובסה"כ היה לי מאוד טוב איתו. היה לי רע רק כשחוסר הביטחון שלי השתלט עליי, והדבר הכי עלוב ושטותי שהוא עשה, אני מיד פירשתי את זה לאהבה שלו שדעכה כלפיי, לכן הייתי נפרדת ממנו המון, וכשהינו פרודים וראיתי עד כמה הוא שבור זאת היתה הוכחה בשבילי שטעיתי והוא באמת עדיין אוהב כמו תמיד. לא עשיתי את זה כדי לבדוק את אהבתו אבל ככה פשוט הבנתי שטעיתי. אני תמיד אמרתי לו שאני אעזוב אותו רק כשהוא יפסיק לאהוב אותי, הוא אמר שזה בחיים לא יקרה. אז בפעמים שכן עזבתי אותו כי חשבתי שזה קרה התסבר שטעיתי והכל היה ורוד. עם הזמן המשיכה שלי אליו קצת דעכה. היו ימים טובים ופחות טובים בתחום הזה. הוא הרבה פחות ריגש אותי, בעצם קרה לי כל מה שאמור לקרות למה שמכנים infatuation. ואכן היו פרידות שהתרחשו בגלל העניין הזה ורציתי להמשיך הלאה בלעדיו כשבעצם לא הפסדתי כלום כי הוא עדיין אהב כמו תמיד. לפני כמה חודשים הרגשתי שמשהו התשנה מהצד שלו, ואני, שידעתי שתמיד פירשתי לא נכון את הרגשות שלו אליי, קיוויתי שכנראה גם הפעם אני טועה. כמובן שדיברתי איתו על זה, ואמרתי לו מה אני מרגישה, הוא מצידו המשיך לטעון שהוא עדיין מאוהב בי כמו תמיד. עדיין לא שוכנעתי לחלוטין בגלל דברים קטנים שהשתנו מצידו. היינו כמובן נפרדים וחוזרים בחודשים האלה בגלל המצב הזה. כשהרגשתי שהוא פחות מתרגש (לא פחות אוהב) חוסר הביטחון שלי הרקיע לשחקים, כי הפחד הכי גדול שלי היה לאבד את האהבה הענקית הזאת שזכיתי בה. כשאני כותבת אהבה אני מתכוונת למכלול הרגשות שהיו לו אליי בכל פעם שרק שמע את קולי. שוב באחת מאותן שיחות רבות שהיו לנו על הנושא של הרגשות שלו אליי, הוא כן אמר שאולי באמת ההתרגשות פחתה, הפרפרים בבטן, אבל הוא עדיין מאוהב ואוהב אותי. אני יודעת שהוא לא משקר, אבל מבחינתי לקבל את זה זה כמו גזר דין מוות. אני כאילו מסרבת (לא שיש לי ברירה) לקבל את זה שהוא יתלהב, יתרגש פחות. האגו שלי נשבר לחתיכות הכי קטנות, לרסיסים. היינו פרודים כשהוא התוודה בקשר לזה, אני כמובן חשבתי לעצמי שאני בחיים לא אחזור אליו אחרי שהוא אמר לי דבר כזה. האגו שלי לא יתן לי. אבל כשלא היינו ביחד, הייתי שבורה לחלוטין, הוא היה קר אליי בגלל כל הפרידות עד שכבר נמאס לו. ראיתי שהוא לא שבור מזה כמו פעם. הוא אמר שהוא למד להתרגל אליהן ולכן הוא כבר לא מתרגש מהן כמו פעם. אבל אני טענתי בתוקף שהוא לא שבור בגלל שהוא פחות מאוהב, כי עזבתי אותו אין ספור פעמים והוא בכל פעם מחדש הגיב לזה כאילו זאת הפעם הראשונה. הוא מצידו טען שוב שהוא פשוט התרגל. אני יודעת שאני צודקת, וזה קל לו יותר בגלל שהוא פחות מאוהב. אוהב כן, מאוהב פחות. ההבנה הזאת הורגת אותי, אני בוכה בכל פעם שאני נזכרת איך הוא היה מרגיש כשהיה רואה או שומע אותי, איך הוא לא יכל לקבל את הרעיון שלא נהיה ביחד יותר. עדיין קשה לו כשאנחנו לא ביחד אבל לא כמו פעם, ואני לא מעכלת שאני! אני! נאהבת פחות. אני חוזרת ואומרת לעצמי שככה זה בכל קשר, וכל זוג מאוהב לא מתרגש כמו בהתחלה, ושבסוף נשארים רק עם האהבה והכבוד אחד לשני ושזה בסדר וטבעי שיקרה.אבל אני לא יכולה לקבל את זה! פשוט לא יכולה! אני גם יודעת שכל מה שהוא מרגיש אליי, חוץ מאהבה, יכולים להימשך לעוד כמה שנים טובות עד שידעך אפילו יותר, ואני גם יודעת שרוב הזוגות לא נאהבים כמו שאני עדיין נאהבת אבל זה עדיין לא כמו עד לא מזמן ואני לא יכולה לקבל את זה! ולכן, השאלה היא למה אני כזאת? האם זה רק האגו שמסרב לקבל את הגזירה הזאת? ומה מניע מלכתחילה את האגו להגיע לרמות כאלה? האם זאת חרדת נטישה? כי אני יודעת שלא אשאר איתו בכל מצב, וזה מה שאנשים עם חרדת נטישה מתנהגים - נשארים בכל מצב, נאהבים או לא זה לא משנה להם, העיקר שלא יהיו לבד. ואני כל כך לא כזאת. אני כן חזרתי אליו לבסוף כנראה מתוך רצון שאולי ההתרגשות העצומה שהיתה לו תחזור לו. אני כנראה אעזוב אותו שוב בקרוב כי אני אבין שזה כבר לא ישוב. וכשאעשה זאת, איך אני יכולה לסיים את זה מבלי כך הזמן להתחרט ולהרגיש כאילו אני עוד שניה מתמוטטת אם הוא לא יהיה שלי שוב ויתאהב בי שוב??? כי כך בדיוק הרגשתי בחודש האחרון, הייתי כמו מכורה, הוא היה הסם שלי. אבל הוא לא סם טוב, כי אני אף פעם לא ממש יוצאת מרוצה אחרי שיחה איתו, לרוב יותר מרגישה מבואסת למרות שהוא לא מתכוון לזה. איך להפסיק את הקשר הזה ולהמשיך הלאה??? בבקשה תענה על שתי שאלותיי. כתבתי ארוך ומבולבל אבל ככה אני מרגישה כרגע, כל כך הרבה מחשבות, פחדים, חוסר ביטחון, שאפילו לכתוב בצורה ברורה אני לא מצליחה. תודה רבה

שלום עצובה, הסיפור שלך באמת עצוב מכמה בחינות. את זקוקה לאספקה מתמדת של אהבה מן החוץ ואת כל כך לא אוהבת את עצמך, ששום אהבה שתגיע מבחוץ לא תוכל לשכנע אותך. יתר על כן, מרוב עיסוק אובססיבי בכך שיאהבו אותך, לא ברור כלל עד כמה את מסוגלת להשקיע בצד השני, לאהוב את הצד השני. יכול להיות שכרגע, עם הפיחות היחסי בהתרגשות הראשונה של חברך אלייך, גואה בך חרדת הנטישה, שהייתה קיימת כל הזמן, אם לשפוט לפי העזיבות החוזרות ונשנות שלך את חברך. כנראה שגם הדימוי העצמי של חברך אינו מרקיע שחקים, אם הוא היה מוכן לשאת את כל הפרידות והעיסוק שלך בעצמך. הייתי ממליץ לך מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי, ובהמשך אף להוסיף לו טיפול קבוצתי, כדי להיות מסוגלת לקבל את עצמך ואת הזולת ולהתייחס לעולם לא רק כאל ספק מתמיד של אהבה, אלא דרך פריזמות נוספות, של נתינה ולא רק של קבלה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

קודם כל תודה רבה!! אתה צודק, הסיפור שלי באמת עצוב, אני עצובה ופתטית. ואני מבינה את היחס המזלזל ואפילו המעט עוין כלפיי מכל מי שמכיר את הסיפור שלנו כי רואים מה אני מעוללת לצד השני, ויכול להיות שגם אתה הרגשת כעס מסוים כלפי ואני מבינה את זה לחלוטין. כתבת שכן יש לי חרדת נטישה, אם כך, טעיתי לגבי ההגדרה שלה, כי אני יודעת שאנשים אלה יאחזו בציפורנייהם כדי להשאיר את אהובם, גם אם הוא לא ממש אהוב וגם אם הוא לא ממש אוהב. אני כבר עכשיו שמה לב שהייתי מוכנה לחזור אחרי דברים שהוא אמר ועשה שבחיים אבל בחיים לא הייתי מעלה על דעתי שאני אחזור אחרי דבר כזה על אף שהם עדיין נחשבים "פעוטים". אני מפחדת לחשוב שאם הסכמתי לחזור אחרי אלה, יכול להיות שאני כל פעם מחדש אמתח את הגבול? מתפלצת לחשוב אם אני אצטרך אותו (כי הוא ממש צורך בשבילי) גם כשהוא כבר יגיד שהוא לא אוהב?? לא, אין מצב שזה יקרה. אין חרדה בעולם שתגבור על האגו שלי. דבר נוסף! לא, לחברי אין דימוי עצמי נמוך. הוא אדם נורא יציב מכל בחינה שהיא, רק כשהוא הכיר אותי הצלחתי לערער אצלו את הנורמליות. אבל זה מה שקורה כשאתה מאוהב, ממש ממש מאוהב, כי רק לאנשים בריאים ונורמליים יש את הקיבולת להכיל אהבה גדולה כזאת. אבל לפסיכולוגים זה מדע בדיוני, עדיין לא הצלחתם לפענח את הקסם הזה, גיליתם רק רובדים כל כך נמוכים ממנה. אולי יום אחד...? אין צורך להגיב, רק רציתי להוסיף מעט ובעיקר להודות!