לא יודעת איך לקרוא לזה...

אני כשנה בטיפול והקשר טוב עם המטפלת.אני אומרת הכל, (גם את מה שאכתוב כאן...)ומרגישה בטוחה. הנזקקות שלי אליה השתלטה עליי, ובעצם הפכה להיות הנושא העיקרי של הטיפול, למרות שכמובן הגעתי לשם עם בעיה אחרת. לאחרונה חל כביכול שיפור מסוים, אך לא לאורך זמן.ושוב אני כמהה לנוכחות שלה, אני רוצה שתהיה לי כאמא, אני רוצה שהיא תחבק אותי וכו'. כשאני חושבת עליה עם ילדיה הלב שלי מתנפץ. דשנו בכך רבות, אבל אני תמיד נשארת עם הכאב התהומי הזה. שכבר הביא אותי למקומות נמוכים מאוד,כולל מחשבות אובדניות, פציעה עצמית,וחידלון...על הכל היא יודעת.לפעמים הכאב הזה גורם לי לרצות לצעוק ולבכות ולשבור את כל הכלים(תרתי משמע..)אבל אני כמובן גם רוצה להישאר נורמלית. מה לא בסדר איתי? ומה אני יכולה עוד לעשות? אל תגיד לי "להביא את זה לטיפול", כי זה שם לפחות חצי שנה...וגם להפסיק את הטיפול אני לא רוצה ולא יכולה. מה יהיה אתי? ומה זה אומר עליי כל הדבר הזה? (אני אשה צעירה,נשואה שנה, ועובדת)

שלום ani, לי זה אומר שאת בחורה חזקה שלא מפחדת מהתלות שבקשר, שאת לא מכחישה ולא מדחיקה רגשות קשים, שאנשים רבים בורחים מהם ובעיקר שהטיפול נמצא על דרך המלך. תלות ורגרסיה בטיפול מעידים על כך שהוא משמעותי והרגשות שאת מתארת מעידים על כך שתהליך ההעברה מתרחש נכון ואת רואה במטפלת דמות שיכולה לספק לך את כל מה שכנראה לא קיבלת וחסר לך. יחד עם זאת, אם את סובלת תוך כדי טיפול מסימפטומים של דיכאון, נראה לי שיש לטפל בהם נקודתית ע"י טיפול תרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org