הפרעת אכילה?

- אפשר לומר שאני אוכלת די קצת כל זמן שאני בבסיס (10 ימים רצוף) ולא מרשה לעצמי לאכול שטויות וכאלה כשאני חוזרת הביתה ל4 ימים אחרי 10 ימים בבסיס אני מפצה על כל הימים בבסיס ואוכלת מכל הטוב שיש בבית, עם התקפי אכילת-סתם (לא משהו אסטרונומי של לאכול את כל המקרר, אבל זה באמת אכילת-סתם, שמתחילים לאכול ולא מפסיקים למשך כמה דקות טובות, ואחרי זה מרגישים לא טוב פיזית וגם אשמה וגועל) - אני נשקלת קבוע - אני עוסקת בפעילות גופנית מוגברת כלומר, אין לי את הסימטפומים ה'קשים' והקיצוניים יותר של הקאות/שימוש במשלשלים וכאלה, אני בחיים לא אעשה את זה כי אני בן אדם ממש הגיוני ומודע, וגם אין לא סימפטומיים פיזיים של נשירה וכאלה, אני בן אדם בריא לגמרי. אני עושה את הדברים ה'קטנים'- מקצצת, מסתכלת על המשקל וכאלה. (אבל בינינו- אם את זה מגדירים כהפרעת אכילה אז לכל הבנות בעולם מעל גיל 12 יש הפרעת אכילה) אני ממש מודעת לכל מה שאני עושה וגם יודעת שזה מטומטם, זה פשוט נובע לדעתי מהרצון שלי להישאר במשקל הנוכחי. הסבר- ירדתי הרבה בצבא בלי לשים לב בגלל שלא הסתדרתי עם האוכל בצבא, ואז אפשר לומר שזה די מצא חן בעיני שזה ככה קרה בלי שהתאמצתי ופשוט בא לי להישאר אותו דבר. לכן אני ממשיכה בשגרת חיים הלא טובה של לאכול קצת (ואח"כ לפצות על זה) כי יש בי כנראה איזה פחד שאם אני אפסיק להתעסק בזה ולא אחשוב על זה אז אני אעלה במשקל למשקל תקין, ושאני יכולה להישאר במשקל הנוכחי (שאותו אני מתעקשת משום מה לשמר) רק אם אמשיך לאכול מעט בבסיס. אני כאילו רוצה לא להתעסק בזה בכלל יותר אבל מפחדת שאז אני אחזור למשקל נורמלי, ובא לי להישאר ככה. אני גם מרגישה שאני עושה דווקא כשיש לי את ההתקף-סתם הזה, כאילו כי אני יודעת שמותר לי ושאני יכולה להרשות לעצמי ומרגישה שמגיע לי אחרי כל השבוע. אני יכולה לפני שאני מתחילה להחליט שאני לא עושה את זה אבל משהו בתוכי עושה דווקא ואז מתחילים עם האכילה וכבר ממשיכים... מצחיק אותי קצת לכתוב על זה כי אני באמת עושה הכל במודעות שזה לא בסדר והנה אני מאבחנת בעצמי למה אני עושה את הדברים, אבל זה כאילו לא כ"כ נורא ואין לזה השלכות שליליות יותר מדי, על פניו אני משיגה את המטרה של להישאר במשקל הנמוך אז אני פשוט ממשיכה עם זה מרצוני וביודעין, בגלל זה אני לא יודעת אם לקרוא לזה הפרעת אכילה. אני חושבת שרק כשאני אפסיק להתעקש על להישאר במשקל הזה אני אפסיק את ההרגלים האלה, כי אני משוכנעת שאני עושה אותם (בעיקר את האכילה המועטת והפעילות הגופנית שהם לגמרי בחירה שלי, ההתקפים הם דווקא לא ממש מרצוני) רק כדי להשאיר את עצמי ככה כי פתאום הגעתי למצב הזה נורא בקלות בלי לשים לב אז איזה יופי לי שאני ירדתי בצבא ולא עליתי כמו שכולן (כולל אני) מפחדות נורא כשהן מתגייסות שהן ישמינו בצבא וזה משהו כזה שגם יוצר לחץ. אומרים לי הרבה שאני צריכה להעלות במשקל ואני תמיד אומרת שאני בסדר גמור, אבל אפילו אני בחג הזה סידרתי את הארון ופתאום הגעתי להבנה שאני כבר לא יכולה ללבוש הרבה בגדים כי הם גדולים עליי, וכאלה שעוד אפשר ללבוש פשוט לא נראים עליי טוב יותר. אני יודעת שאני רק צריכה להפסיק עם הקטע של להישאר ככה כמו שאני כי זו הסיבה שאני עושה את כל זה, אם אני אוריד מעצמי את הלחץ הזה אני אתנהג פשוט כרגיל בלי לחשוב על זה. הרי גם אם אעלה במשקל הוא עדיין יהיה תקין כמו שהיה לפני(תמיד הייתי רזה בלי להתאמץ, עכשיו זה פשוט רזהמאוד) וגם הבגדים שלי יחזרו להיראות עליי טוב, אז זה יותר טוב מכל הבחינות אבל כאילו המספר הזה שרואים על הצג- עושה טוב לראות אותו נמוך כמה שיותר. זה נורא שזה ככה. אז מה שאני מנסה עכשיו לעשות זה כן להפסיק להתעסק בזה בכל זאת, ולא לפחד ממה שזה יגרור. (מצטערת על האורך, זה התחיל כשאלה והמשיך כהודעה שבה אני קצת מדברת לעצמי ומגדירה מטרות. בכל מקרה אשמח מאד לתגובה. תודה!)

ניהלתי על זה שיחה מעמיקה עם חברה טובה (פעם ראשונה שסיפרתי את זה למישהו) והגענו לכמה תובנות של למה אני עושה את זה בעיקר זה נותן לי הרגשה של שליטה כי כנראה שקשה לי עם הבסיס הסגור שאני בו הרבה ימים ולא יכולה לצאת ממנו וכשאני בבית אני כמהה לחופש הזה של 'מותר לי לעשות מה שבא לי' ואני יכולה עכשיו לפתוח את המגירה וכו'.. ידעתי שלא קל לי עם עניין הבסיס אבל לא חשבתי שזה עד כדי כך, ניסיתי גם להצליב עם תקופות זמן של מתי הבעיה התגברה וגיליתי שבאמת בתקופה שהיה בה יותר לחץ ופיקוח צמוד ושירדו לי לחיים בעבודה שלי בצבא זה התגבר והחריף. חשבנו על זה שהדבר היחיד שלא מחליטים עליי ואני שולטת בו בבסיס זה האוכל, אז אני מגבילה את עצמי ואוכלת מעט כי אני עושה דווקא למערכת, ומרגישה קצת גאווה על זה. ואז בבית אני משחררת הכל בהתאם לזה שבבית אני חופשיה. יש גם את כל העניין של באמת החסך שיש לי מהבסיס, כשאני בבית בא לי להספיק לטעום הכל, לנסות הכל, כי בפעם הבאה שאחזור זה יהיה רק עוד שבועיים. אבל כן אני לא מכחישה שיש גם את הצד של הרצון שלי להישאר נורא רזה, זה העיוות שהחברה הזאת עשתה לכולנו שכשאומרים לי "וואי איך רזית" אני מרגישה סיפוק קטן של "היי אני הצלחתי איפה שהם לא, אני רזיתי בצבא בזמן שכולם משמינים" ולכן אני מתעקשת להשאיר את המצב ככה. אני לא כ"כ ששה ללכת לטיפול (בטח שלא במסגרת צבאית, מפחיד אותי איך זה ישתמע ואיפה זה יתועד), כי אני חושבת שכשאני אשתחרר ותפסיק הקיצוניות הזאת של הבית לעומת הבסיס הבעיה שלי תסתדר, אם לא לגמרי אז לפחות תשתפר בהרבה, אבל בכל זאת יש עוד יותר מחצי שנה עד אז ועדיין עדיף לפתור את הבעיה לפני נכון? תודה רבה על התשובה המפורטת ועל האכפתיות, אני בכל זאת אשמח לקבל ממך (במייל?) המלצות למקומות שאמרת שיוכלו לעזור, למקרה שאשנה את דעתי.