לא מסוגלת להחליט

ערב טוב גילי, איני יודעת אם קיימת תשובה לשאלה שלי, אולי זה מסוג הדברים שאני צריכה לחשוב עליהם עם עצמי. אני בת 27, סובלת מהפרעות אכילה יותר מעשור. ב-3 שנים האחרונות - אנורקסיה פעילה כשבמהלכן התאשפזתי וקיבלתי טיפול במספר מסגרות אך ללא הצלחה. כיום, אחרי התדרדרות פיזית משמעותית, אני שוב ניצבת בפני צומת, מתלבטת אם לנסות להתאשפז שוב. הלחץ מהסביבה עצום, הם דואגים, אני עדיין מרגישה שמנה. מצד אחד הגיעו מים עד נפש - מתקשה מאוד לתפקד, מרגישה רע. מצד שני חוששת ובין היתר לא רוצה לעצור את החיים. כרגע אני עדיין מצליחה איכשהו לעבוד וללמוד, אומנם לא אפקטיבית, אבל לפחות למראית עין עושה זאת. אני תוהה אם אוכל לעשות משהו בכוחות עצמי, האם אני מספיק חזקה כדי להתגבר על החרדות מהאוכל. במצב הנוכחי אף מסגרת מרפאתית לא תוכל לקבל אותי ואשפוז נראה כמו אופציה מאוד קיצונית.לא מסוגלת לקבל החלטה...

את בהחלט צודקת שאין מה להפסיד, שאולי העצירה הזו היא סוג של "תחנת תדלוק" שתאפשר תפקוד תקין יחסית. טופלתי במספר מסגרות, אך בכל המקרים הוחלט על הפסקת הטיפול ביוזמת הצוות והומלץ על אשפוז. בין היתר, הייתי גם אצל מטפלים פרטיים. אחת הפסיכולוגיות שטיפלה בי בעבר איפשרה להתחיל טיפול ללא ליווי של דיאטנית, אך במפגשים שלנו ניסתה לדחוף אותי לכיוון הזה. כשהסכמתי מצאתי את עצמי נדחית שוב ושוב וכך הטיפולים שלנו הסתיימו בהמלצה על אשפוז. גם ניסיונות הפנייה שלי למסגרות טיפול ייעודיות להפרעות אכילה הסתיימו בדחיה. עד שהיה מקום שהסכים לקבל אותי בצורה חריגה - אכזבתי והוכחתי שלא הייתי ראויה לאמון שהם נתנו בי. כעת אני ללא טיפול. כדי לחזור לשם עליי להגיע ל-BMI 16 ולהוכיח שאני מסוגלת להיות אחראית לארוחות מסודרות. הלוואי שהייתי מסוגלת להוכיח לעצמי ולכולם שזה אפשרי לבד, אבל המציאות מוכיחה אחרת. מנסה לחשוב במונחים של שיפור, אבל מוצאת את עצמי חושבת יותר במונחים של הישרדות, סוג של מאבק יומיומי לסיים את היום בלי ליפול. היכולת שלי לתפקד הולכת ואוזלת, מוצאת את עצמי מתקשה לבצע פעולות בסיסיות ועדיין מרגישה שמנה ופוחדת מאוכל. מצד אחד אני יודעת שאשפוז יכול לעזור, מצד שני זה מפחיד אותי. לו הייתה אפשרות להשתחרר מאשפוז מבלי להגיע למשקל היעד "שלהם", זה היה מאוד מקל. זו למעשה נקודת הכשל שלי. מגיעה למשקל שהם רוצים - נלחצת - מחליטה לרדת קצת ובמתינות - ואז איכשהו, כל פעם מחדש, מוצאת את עצמי בסחרחורת המטורפת הזו, כשהמצב הפיזי רק הולך ומחמיר. במילים אחרות, אם הייתי יכולה לעשות את זה לבד/במסגרת שאינה אשפוז - יכלו להתפשר איתי על משקל נמוך מזה של תל השומר. משקל כזה היה פחות מלחיץ אותי ואז הסיכוי לשמור עליו היה גבוה יותר. הבעיה שכל עוד אין בי משמעת עצמית - אני בסוג של פלונטר מהבחינה הזו. ב-3 חודשים האחרונים ירדתי ביותר מ- ק"ג (ממשקל שגם ככה לא הגיע ל"תקין", אני לא מצליחה לעצור וגם לא תמיד בטוחה שאני באמת רוצה. אבל (ואולי זו הנחמה) - אני יודעת ומבינה שזה מה שהכי נכון לעשות. רק צריכה את הכוחות כדי לאסוף את עצמי ולהודות שאני זקוקה לעזרה (וחשוב מכל - להיות באמת פתוחה לקבל את העזרה הזו).