המראה רעה!

המראה רעה, אכזרית ומרה. שונאת את מה שמשקפת היא. ובכול זאת- בכול הזדמנות נעמדת מולה. בודקת, מודדת, בוכה, מנסה להבין איפה בדיוק אני טועה?! אם כולם טוענים שאני טועה, שיש לי חשיבה מעוותת, שזה רק בדמיון שלי, למה אני לא רואה זאת? למה מה שרואה, הוא הרבה מעבר לכול דימיון? זה משגע אותי. אני מול המראה, עוברת כמעט כל מקום בגוף הזה, אין איבר שלא הייתי מורידה ממנו עוד קצת. מסתכלת על הרגליים והם כל כך שמנות, הירכיים מפחידות! על הבטן אין בכלל מה לדבר. שנים שיש לי הרגל, ללכת עם התיק כשהוא מונח על הבטן, שמשהו יסתיר ולו בקצת. בכול פעם שהולכת ברחוב, מרגישה שכול מי שעובר למולי, ברגע שמתקרב נראה כל כך קטן מולי. מרגישה גדולה ענקית מגושמת, ובאתה נשימה כל כך קטנה מבפנים. זה משגע פילים. נמוכה מאוד ושמנה, לפעמים נראה לי שבשביל להרגיש באמת רזה, צריכה לרדת הרבה יותר מיום. כאילו בגובה הזה שום משקל לא מספיק נמוך. וזה לא רק בכאילו, כי בפועל מרגישה שמנה מאוד בזה המשקל. לא חשוב כמה יגידו אחרת, רוצה שפעם אחת, ינסו לראות את מה שאני רואה, בדיוק כמו שאני מנסה כל הזמן להקשיב למה שמנסים לומר לי. אבל לא יכולה לראות את מה שאומרים כשיש הוכחה מול העיניים למה שמרגישה. הריי בטן שמנה כמו של אשה הרה היא לא רק תחושה!!! אוי גילי אמרתי כבר, המראה רעה אכזרית ומרה.