יומן בהפרעת יום שבת

אני יודעת שאמרתי שאתקשר. ועדיין אשמח לעזרה הזו..לוקח לי זמן.מקווה שזה בסדר. ושאוכל להיעזר בך כשאוכל. קמתי מוקדם וחזרתי לישון וקמתי וחזרתי לישון. מתפללת בכל פעם שהשעה תהיה יותר מאוחרת. כמה שפחות זמן להיום. כמה שפחות להרגיש ולחשוב. על לא לאכול,על רק תפוחים. בלי לחשוב שוב אני קופצת מהמיטה שמה את הבגד הכי פחות משמין,עולה על האופניים,שמה בהילוך קשה,כמה שיותר לשרוף ולהתאמץ. הבטן מקרקרת וכואבת והשהייה בסופר מבלבלת ומרעיבה,מלאה בתשוקה ותקווה לכוח רצון,להתהלך כמו סוס עם רטיות,אל עבר המטרה שהיא תפוחים ותפוזים בלבד. אולי סיגריות. צלחתי את הסופר,אני נוסעת הביתה,מרשה לעצמי רק קפה בלי סוכר עם קצת חלב דל.. זה לא טעים,לא מספק,כמו תפוז חסר משמעות.. עולה הביתה,מוציאה תפוח ונרגעת. מרגישה את השמחה וההרגעות הרגעית,סיגריה,כוס קפה. לא עומדת בחוסר הסיפוק והולכת למיטה לשכב,מתפללת להרדם,לא להרגיש. קמה שוב,לוקחת כדורים מדכאי תיאבון שעלו הון. שמה מדבקות מדכאי תיאבון שעלו הון,מטפטפטת 20 טיפות מדכאי תיאבון שעלו הון,רק לא ליפול. ואני רק ביום הראשון של הצום. המטרה להוריד 6 קילוגרמים. משהו בי רגיל ויודע שלא אצליח וזה לא מדרבן אותי להמשיך. אבל אמשיך. הבטן מתחילה לכאוב,לא כאבים שמוכרים לי,מכוונת את המפזר חום על הבטן וקצת נרגעת. כאן במיטה קל יותר להחזיק מעמד. מנסה לשכנע את עצמי שהכאב הוא מרעב ולא מהכדורים או הטיפות והמדבקות. שלוש יציאות כבר היו והאחרונה הייתה מכאיבה בבטן. בוכה,כועסת,מתוסכלת,רוצה לצאת החוצה ומפחדת להתרחק מהבית,מפחדת להישבר במקומות אחרים. "זהו" אני חושבת לעצמי,מהיום אני מרזה. רוצה כל כך ללכת לחדר כושר,ולא מצליחה בשום אופן. לוקחת תפוז לארוחת צהריים מאוחרים,לא טעים לא מרגיע לא ממלא לא מספק. מכעיס. השותפה שלי מכינה תפוחי אדמה בתנור ואני מעמידה פנים שממש לא אכפת לי. היא מספרת לי שהיא שוקלת 49 קילוגרמים ואני בתוכי כועסת, מדורבנת,דרוכה..וכואב לי. אני מסתלקת מהסלון אל המיטה ומהמיטה אל המחשב,מועקה של חוסר,כאב לב של היום הראשון הקשה ביותר. מרימה את החולצה מול הראי ולא מבחינה בשינוי,חושבת ברצינות לדחוף אצבעות לגרון ולהקיא את המעט שיש ואולי שאריות חוטאות של אתמול. תופסת את עצמי בבהלה ומוותרת מהפחד ליתאהב בהרגשת הריקנות המושלמת. השמלה החדשה והשחורה שלי מבליטה לי את הציצים שכל כך הייתי מוכנה להיפתר מהם. להעלים אותם מגופי השמנמן והעקשן. רק תשמרי על זה עוד שבוע וקצת ותתחילי לעשות קצת ספורט ותשמרי את הרזון שיגיע לעוד שנה שנתיים. את המלחמה הבאה תנהלי בעוד שנה שנתיים. אליה רוצה שאבוא לעזור לה לארוז את הדירה,ואני רוצה לצאת ומפחדת מהפיתויים שעלולים לצוץ.. מהכאבים שלא נגמרים. הכל בראש,תחזיקי מעמד בשביל עצמך. כי בסה"כ ההרגשה בסוף היא לא תתואר במילים,אבל היא תורגש מבפנים ותקרין את כל כולי (המעט שיישאר ממני) החוצה. רוצה לטפל בהכל כשאני לא בתוך התקף טירוף כזה,ומפחדת להבריא ולהשמין..