התפרצויותזעם

לבני בן השבע שאובחן כהיפאקטיבי ומטופל תרופתית, יש מידי פעם התפרצויות זעם וחוסר שליטה, לדוגמה אם משהו מהחברים לקח לו בהפסקה את הכדור הוא יבעט בו או יזרוק עליו את הכדור. הוא גם אינו עושה הבחנה בין ילד למבוגר בהתפרצויות שלו. למרות השיחות והכלים שנתנו לו אין שיפור. מה עושים?

שלום סוזי, ילדים הסובלים מ- ADHD נמצאים בסיכון להתפרצויות אימפולסיביות והסתבכות בהתנהגויות תוקפניות. עוד לפני שחושבים מה עושים, עליכם להביא בחשבון את אזורי הפגיעות שלו, להכיר אותם, ולעזור גם לו לזהות מתי הם "מתקרבים". לילדים רגישים אלה, עדיף להסביר לא רק מה אסור לעשות, אלא גם מה ראוי ונכון לעשות במצבי תסכול וזעם. בהתחלה זה נושא אופי של תחקיר "לאחור" (מה קרה? מה חשבת? מה הרגשת? מה עשית? מה יכולת לעשות אחרת?). חשוב מאד לתחקר כל אירוע כזה ברגישות, במינימום שיפוטיות, מתוך הקשבה זהירה לנאמר. חשוב לתקף את רגשותיו של הילד ("אתה צודק. זה מאד מכעיס כשמישהו לוקח לך את הכדור"), ולהימנע מביקורת או תוכחה. אחרי הרבה ניתוחים רטרואקטיביים כאלה, בהם מושם דגש על "מה אפשר היה לעשות", רפרטואר התגובות של הילד גדל ומתרחב, ואז יש סיכוי טוב שיידע לפעול ביעילות רבה יותר באירועים הבאים. במקביל, חשוב לשמור בבית על שגרה ברורה של כללי "עשה ואל תעשה", כדי לאמן אותו בעמידות לתסכולים. ילד "מתפוצץ" גורם להוריו לפתח נטייה להימנעות מעימותים. הורים כאלה נוטים לוותר הרבה, כדי לא להדליק התקף זעם. כאשר ההורים דרוכים וחוששים מהאפשרות של מופע הזעם, הילד לומד (מהתבוננות) שיש בידיו נשק יעיל, גם אם אינו מגדיר זאת כך במודע. והתוצאה הבלתי נמנעת - קושי של הילד לשאת אכזבה ותסכול, קושי לאפק דחפים תוקפניים, וקושי להסתדר בחברה. המשימה, אם כן, היא הרבה הבנה והכלה, לצד עמידה בלתי מתפשרת על גבולות מתוך עמדה סמכותית ושקטה. כמו בהרבה מקרים אחרים, גם כאן הדרכת הורים קצרה יכולה לקצר ולייעל את התהליך. בהצלחה ליאת