ילד בן 15

שלום, הילד שלי הוא ילד קשה מאוד. הוא עושה טרור בבית. אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא מתחיל בסצינות קשות של זעם ובכי שלהן מתלווה צרור של קללות, אותי ואת אביו. יש לומר שלא פעם אני ואביו רבים בגללו. כמו כן, הוא מציק לאחיו הקטן ממנו בשנה ומשפיל אותו. בקיצור ילד קשה ובלתי מסופק. הוא מקבל הרבה מאוד ואם אנחנו קונים משהו לאחיו, מתחילה ממנו סצינה קשה של תלונות וטרוניות. אביו לא פעם מרים עליו יד. ככה הוא כנראה רגיל להתמודד ופשוט הילד הזה עם הקללות החריפות והזלזול, מוציא אותנו מהדעת. אני שואלת מה אני אמורה לעשות עכשיו. איך אנחנו כהורים יכולים לתקן את המצב הזה. יש לציין שבבית הספר ההתנהגות שלו טובה מאוד והציונים שלו מעולים. אנא עזרי לנו ואודה לך אם בשלב זה לא תמליצי לנו לפנות לגורמים חיצוניים אלא תכתבי מספר מילים איך בביתנו פנימה נוכל לתקן את המצב. מודה לך על המענה, רינת

שלום רינת, הפער בין התנהגותו של בנך בבית, לבין התנהגותו בביה"ס מעידה שלא מדובר ב"ילד קשה" כפי שכינית אותו, אלא בקושי שלכם להתנהל מולו בצורה סמכותית ואסרטיבית. מתבגרים (בעיקר בתקופת ההתבגרות התיכונה) יכולים להוות אתגר קשה, בעיקר במשפחות בהן הגבולות היו רופפים עוד קודם לכן. את מתארת התקפי זעם או קנאה, הכוללים קללות והשפלות, ומציינת שאת ובעלך רבים בגללו לא פעם, מה שיכול לרמוז על היעדר הסכמה ביניכם או על היעדר אסטרטגיית התמודדות אחידה ועקבית. הרמת יד על ילד, מעבר לזה שהיא אסורה עפ"י חוק, היא שיטת חינוך פסולה, מכמה טעמים. ראשית, היא יוצרת מרמור ומשקעים של עוינות אצל הילד. שנית, יש בתוקפנות ההורית משהו המעיד על חוסר אונים וחוסר שליטה, מה שעלול להתפרש כחולשה ולהוביל להתייחסות לא מכבדת מצד הילד. בנוסף, התוקפנות ההורית יוצרת תהליך של הסלמה בבית, מאחר והיא מעוררת הרבה אשמה אצל ההורה, שמצידו מנסה לפצות על התפרצותו האלימה בוויתורים והתרופפות של הגבולות, כשהילד מנצל זאת בתובענות גוברת עד ההתפרצות הבאה, וחוזר חלילה. כדי לא להגיע למצבי הקיצון הללו, מוטב להיות קצת פחות 'טובים' וסלחניים כלפי התנהגותו של הילד, ולא לאפשר לו להיות "טרוריסט" כהגדרתך. אני רוצה להזכיר לך ידיד חשוב העומד לרשותכם כהורים, והוא הארנק שלכם. מתבגרים צעירים המגלים את הנאות העולם, לומדים להעריך עד מהרה את התמיכה הפיננסית המוענקת להם. וכך, אם אתם מתקשים להציב גבולות והילד שלכם מקלל אתכם או מזלזל בכם, תוכלו לגייס את הארנק כסנקציה לגיטימית, הקשורה קשר הדוק להתנהגותו. תוכלו לומר, למשל, שאינכם מרשים לו לדבר אליכם כך בשום פנים ואופן, ושאינכם נוהגים רוחב-לב ורוחב-כיס במי שאינו מכבד אתכם. תוכלו להוסיף ולומר שתשמחו להעניק לו יחס וצ'ופרים בשבוע הבא, אם יפגין התנהגות מכבדת כלפיכם. אני מניחה שתהיה מחאה נמרצת, וגם כאן, אין לי אלא לחזור על הכלל הידוע ש"אין הצגה אם אין קהל". במידה והוא צועק או בוכה, תוכלי לומר בשקט שאת מבינה שהוא עצוב ומאוכזב, אך את בוחרת להיות נחמדה ולכבד אותו רק כל עוד הוא נוהג בך באופן דומה. אמרי גם שתשמחי לתת לו הזדמנות נוספת בשבוע הבא. אם את נרתעת מפנייה לעזרה מבחוץ, אולי תמצאי עניין בספריו של חיים עומר העוסקים בשיקום הסמכות ההורית, או בכל ספר הדרכה אחר המכון להורים למתבגרים - וכאלה יש בשפע על המדפים. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה על המענה המהיר. אני רוצה לשתף אותך שמה שאת מציעה לנו לא יהיה בגדר משימה קלה. כי כפי שאת ידעת היטב להצביע, הילד לא היה עם גבולות עוד מקודם וקשה מאוד לבנות כך גבולות ולעמוד בפני ההתפרצויות הקשות שלו והבכי שלו ואין ספור מצבים אחרים. אני חושבת שזה קשור לאיזשהו חוסר יציבות בעצמי שלו שהוא צריך גירויים מבחוץ ע"י זה שיהיו לו עוד דברים ועוד חוגים ועוד ועוד ושניתן רק לו, או שאולי לרצון שלו בתשומת לב שיתכן שלא קיבל במלואה. ואת מצידך אומרת להתעלם-כיצד זה יושב בקנה אחד? אגב, אני לא באמת חושבת שעניין הארנק יעבוד, כי זה יגרור שוב התנהגות מסלימה מצידו. מודה לך שוב על המענה הרציני.