אבודה

שלום רב אני בחורה לקראת גיל 40 נשואה כבר 9 שנים לבעלי ויש לנו שני ילדים. אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל. כשנפגשנו בפעם הראשונה הרגשנו חיבור מיידי כאילו ידענו שנהיה יחד. הפכנו לחברים והוא סיפר לי שאם הייתי מכירה אותו לפני שנתיים לא הייתי רוצה אותו והוא הסביר לי שהוא היה טיפוס מאוד חד ותזזיתי וזה לא היה מסתדר עם הנינוחות שלי ואמר לי שאני מאזנת אותו. אני לא זוכרת אם היתה נקודה ברורה לשינוי היחס שלו כלפי, אם זה התחיל לפני שהתחתנו אבל ממתי שהתחתנו היחס כלפי השתנה למרות שלא שיניתי את יחסי אליו. הוא התחיל לדבר אלי בצורה מזלזלת מגיב בהתפרצויות של זעם עם הנפות ידיים לבוז וקללות כאשר הוא מדבר אלי בהתכופפות קדימה לעברי עם מבט רע ומלא לעג. הוא הופך שאלות פשוטות וענייניות שלי לכוונות רעות שלי לרמוז למשהו רע, למרות שלא היתה לי כל כוונה. ובכל נסיונותי להסביר שזו ממש לא כוונתי הוא מתחיל לומר לי איזו אישה חרא אני וצועק ולא אכפת לו שגם השכנים שומעים ואני מתחננת שיפסיק לצעוק והוא אומר שלא מעניין אותו השכנים, אז אחרי שאני כבר בוכה וכועסת אז הוא נראה כולו מרוצה ואומר לי הנה תסתכלי על עצמך איך את מתנהגת. אחרי כמה שעות או ימים לאחר שהוא נרגע אני מנסה שוב ושוב לדבר על ההתתנהגות שלו ובכל פעם שהוא מתאר את מה שקרה הוא מחקה אותי בצורה נלעגת ומעליבה כאשר באמת באמת לא דיברתי כך. אפילו אם אני כבר ביאוש מתחילה לבכות הוא לא מאמין לי. וכך חוזרים על עצמן אינספור של ריבים על דברים ממש מטופשים שנגמרים בריצה לעברי עד ממש מס' ס"מ ממני וקללות וצעקות מביכות בהתעלמות טוטלית מהשכנים שמסביב. בהתחלה ממש כבר האמנתי שאולי אני כאן לא בסדר, שאני מביאה את זה על עצמי, עד שיום אחד הוא הרים עלי יד, הוא לא התכוון אבל יצא לו, לא היינו ביחד כחודש בעקבות זה ובתקופה זו כבר הבנתי שלבעלי שאני לא יודעת למה אבל אני באמת מאמינה שהוא אוהב אותי ואני ממש לא מבינה למה, הבנתי כבר שיש לו בעיה של אלימות ותבינו הוא נראה בחור מאוד עדין. עד לנקודה זו האלימות היתה מילולית ותמיד אני הייתי הסיבה לאלימות וכל נסיונותי להסביר לו שכוונותי טובות עלו בתוהו. לפעמים היו שיחות נוגעות שכבר ראיתי שהו מבין ושמחתי וחשבתי שזהו זה לא יקרה שוב ותמיד זה קרה שוב, והייאוש רק עולה. בעלי הלך לפסיכולוג וגם אני , ושם הבנתי שבאמת לא אני אשמה בהתנהגות שלו, ושהבעיה שלו באה מתחושות שבאות לו מהבית ולכן כל דבר מקפיץ אותו כאילו הוא נמצא עכשיו בסיטואציה במקום אחר ולא פה ועוד נאמר לי על ידי הפסיכולוג שלו שזה לא משנה אם מי הוא היה מתחתן זה היה קורה לו בכל מקרה . חזרנו להמשיך את חיינו יחד עם רצון עז לשנות דברים וכך להמשיך מתוך ידיעה שבאמת אנו אוהבים אחד את השני. ההתפרצויות פחתו מאוד, אך עדיין ישנן אבל לא באותן עוצמות. אבל עדיין הוא מאבד עשתונות וצועק ומעליב ומדבר אלי בדרך נלעגת ומחקה אותי וזה מאוד פוגע בי,כי אני ממש לא איך שהוא מציג אותי וזה נורא מתסכל אותי שהאיש שהוא בן זוגי לחיים רואה אותי בדרך כזו, אבל זה קורה רק בריבים שאפילו קשה לי לקרוא להם ריבים כי זה ממש על כלום ואני ממש בדיוק ההפך ממה שהוא מתאר, הרי הוא בחר להתחתן איתי כי הוא אמר לי שאני מאזנת אותו ברוגע שבי. אחרי שחויתי שוב לפני שנה במהלך התפרצות זעם את כף ידו מתאפקת שלא להחטיף לאפי אמרתי לו שאין לנו מה להמשיך אם הוא לא מטפל בבעיה בצורה יסודית יותר וביקשתי שירשם לסדנא לטיפול בהתפרצויות זעם ומצבי לחץ. שבועיים אחרי תחילת הסדנא קיבלתי בעל מקסים ואוהב ששונה לגמרי ממה שחוויתי כל השנים ואז בבת אחת הכל חזר להיות כשהיה. אמנם לא כמו שהיה לפני שהייתי מודעת לבעיות אבל עדיין זה קיים וזה מפריע לי בחיי. אני מרגישה שאני עסוקה כל הזמן בלהגן על עצמי שאני ממש לא מה שהוא חושב שהוא רואה והמציאות היא שונה ואני כל פעם חושבת כבר שהוא הבין שהבעיה היא הדרך שבה הוא רואה אותי כמו שהוא רגיל שכך הן נשים-תמיד חותרות למשהו, רומזות למשהו ומתלוננות על משהו והוא לא שם לב שאני ממש לא עושה את זה ולא מתכוונת למשהו רע. אבל הוא עסוק כל הזמן בההתנצח איתי ולחפש מתחת לאדמה איפה אני לא בסדר ולא מנסה באמת להבין מה גורם לכל העניין. אני מרגישה שאני נכנסת כל הזמן למצבים שאין לי דרך יציאה מהם ושהדרך לסיים אותם כרוכה במאמצים ארוכים ואינסופיים לנסות שיבינו אותי. וברגע שיש מצידו הבנה ,יש גם התנצלות אבל שעה אחר כך הוא שוב בטוח שהתכוונתי לרע. קשה לי מאוד לחשוב על גירושין, הוא גם טיפוס מאוד עקשן ופעם כשדיברנו על העניין הוא אמר מיד שהוא לא ייתן לי לקחת את הילדים. זה לא יהיה קל הילדים אוהבים את שנינו הוא אבא טוב וגם עוזר בבית ואני ממש רוצה לדעת כבר מה לעשות . רכשנו לאחרונה בית ביחד אחרי תקופה ארוכה שגרנו בשכירות חשבתי שהכל ישתנה התחלה חדשה.. ושוב התבדתי.. אשמח לשמוע את דעתך , אני מתפקדת ביום יום אבל אני מרגישה כאילו עדיין לא ממש גם מצאתי את מקומי בחיים כי אני מאוד מוטרדת ממה שקורה בחיי. יש לי המון סובלנות והנטייה הכללית שלי היא תמיד להמשיך ולנסות שוב אבל זה ממש מעייף ומפריע לי ואני כבר לא יודעת מה לעשות.

יולי היקרה, הייתם כבר בטיפול זוגי וכמו כן בעלך הייתה בסדנה נגד התפרצות ואלימות. השינויים החיוביים מחזיקים לתקופה קצרה ואחר כך הכל מתחיל מההתחלה כאשר באופן מתמיד הוא רואה בך דמות בעלת כוונות זדון ולפיכך הדבר משמש כ"הצדקה" להתפרצות מילולית ופיזית. עולות מספר שאלות: 1. באיזו מידה דמות בן זוג כזה נתפס כהורה טוב אצל הילדים הרואים את הצד האלים והמתפרץ שבו? 2. מדוע את מוכנה להישאר בקשר כה מתסכל, משפיל, הרואה בך את מי שאינך בעצם? על זה עלייך לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי. 3. שינוי אצל בעלך הוא שאלה של טיפול פסיכולוגי אישי של מספר שנים ולא של מספר חודשים בטיפול זה או אחר. אם יש מוטיבציה לשינוי מצידו נראה שיהיה עליו לקחת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה שיש להן השפעה ממתנת וחזקה לגבי התפרצויות כעס וההאשמה. הקיצור על כל אחד מכם לעשות דרך של בדיקה עצמית משמעותית גם על מנת להיפרד וגם על מנת להישאר ביחד. הייתי ממליצה לך שוב לפנות לטיפול אישי על מנת להבהיר לעצמך את הדברים. כל טוב, אילנה.