זוגיות בשביל כולם?

שלום אני בת 34 אין לי הרבה ניסיון בקשרים. בגיל 22 התאהבתי פעם וירטואלית בגבר מבוגר ממני שיכל להיות אבא שלי בגיל. נפגשנו אחרי שנה של שיחות ברשת במהלכן היה מקשיב לי המון ותומך. נפגשנו אצלו והוא ניסה בעדינות ליזום מגע גופני אבל לא זרמתי עם זה אז הוא הרפה ואמר שנהיה רק ידידים. ובאמת כל הזמן אם הייתי מתקשרת אליו וזה היה קורה המון הוא היה מקשיב לי ותומך ואני הייתי נהנית מהתשומת לב שלו. נראה לי הוא אהב להרגיש שאני קשורה אליו ונתמכת בו וכאילו הוא מטפל בי.. עוזר. הוא אהב את ההרגשה הזאת אחרת לא ברור לי למה הוא פינה כ"כ הרבה זמן להשקיע בי הקשבה והתייחסות כל פעם שהייתי יוצרת קשר. נפגשנו אצלו כמה פעמים. הכל המשיך באופן ידידותי. לא חיפשתי קשרים אחרים. הוא אמר לי שבגלל שאני מאוהבת בו אני לא רואה אותו באור מציאותי אבל לא הזיז לי. די נצמדתי אליו ברגש שלי וחייתי רגשית סביבו עד גיל 26. בינתיים לו היו קשרים מתחלפים עם נשים.. שהבנתי שזה מן קשר אבוד שלא הולך לשום מקום היה לי קשה להשתחרר מהתלות שפיתחתי בו, גם הרגשתי שזה כבר מעיק עליו להיות זמין כמו מקודם, אז פניתי לטיפול פסיכולוגי. אהבתי לקרוא ספרי פסיכולוגיה כי סבלתי מהפרעות אכילה וניסיתי להבין את עצמי בעזרת הספרים. הטיפול הפסיכולוגי שיתפתי את המטפלת שאני רוצה להיות פסיכולוגית גם וקראתי המון ספרים, היא אפילו נתנה לי להשאיל ממנה ספרים- משהו שאמרו לי שהיה לא נכון לעשות. וברחתי לתוך העיסוק בקריאה.. סיפרתי למטפלת שהיו לי סיוטים מיניים מתי שהופיעה מיניות בגוף שלי ושקשה לי עם מגע, אבל הנושא לא דובר לעומק, במקום זה דיברנו על דברים אחרים, והיא הסכימה לי שאבוא לפגישות לפי בחירתי כי לא היה לי כסף לשלם סתם על 'מפגשי פטפוטים', הבעיה שפתאום התחלתי להקשר רגשית גם למטפלת ורציתי לבוא יותר מסודר ויותר בכלל , אבל לא היה לי כסף לממן את זה. התחלתי לשנוא אותה פתאום כי התחלתי להקשר אליה. היא לא הייתה זמינה כמו האיש המבוגר וגם לקחת הרבה כסף וזה היה פער שהיה לי קשה לעכל. היא לפעמים נזפה בי בקור רוח ושאלה בחוסר סבלנות או אני רוצה לבוא לטיפול ולפגישות איתה או לא ושלא אזגזג. ואני הרגשתי כאילו מצמידים אותי עם הגב לקיר. אני זוכרת שביקשתי שתתן לי עוד זמן לפגישות, עוד חצי שעה. אבל היא לא הסכימה, אמרה שמוכנה שנאריך אותן בעוד 10 דקות. ממש קיבלתי את זה קשה אבל ממש, ופתאום זעקתי ממקום רגשי 'ויתרת עליי' . ושחזרתי שם רגשית הרגשה של חוסר אונים נוראי. פתאום איבדתי את היכולת, בחוויה שלי, ללכת אליה שוב, חשתי מלא שנאה וקראתי לה בטלפון בקול חנוק 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה להשפיל אותי'. היא רק המהמה, אמרה שזאת לא השפלה ואם אני רוצה לבוא נדבר בפגישה, אבל הרגשתי מאוד שזה השפלה ושלא מבינים אותי ולא רוצים בטובתי כי אחרת היא הייתה באה לקראתי ולא מתסכלת את הבקשה שלי. וממש היה לי קשה כי התחלתי להרגיש שלהמשיך ללכת אליה זה משפיל, כאילו ניצחה אותי במאבקי כח ולי לא היה כ"כ כסף ולה היה 'תעריף' והכל ביחד הרגיש שלא אכפת לה ממני בכלל שהיא מלגלגת עלי. ואז התחלתי להרגיש דברים מוזרים בין הפגישות, פתאום הגוף שלי הרגיש נופל כזה, כמו שבחלומות לפעמים מרגישים שנופלים ואז מתעוררים, אבל קרה בעירות, ואז הרגשתי סבל וחרדות מפחידות כי לא הבנתי מה קורה לי. ובפגישות רק הטריד אותי הזמן שנגמר, והתעסקתי בו הרבה. כי ידעתי שהכל תכף יקטע והיא תשלח אותי משם כאילו כלום וזה הפריע לי. פיתחתי אנטגוניזם נוראי כלפיה למה היא לא חסה על הסבל שלי וכבר לא הלכתי ושהייתי לבד בבית הרגשתי לפתע מן חוסר אונים נוראי וזעקות כאלה לעזרה , הייתי שולחת לה אסמסמים 'הצילו, תעזרי לי' . הרגשתי שהיא השפילה אותי ושנאתי אותה מאוד. אחרי זה התגלגלתי משם לטיפול אצל עובדת סוציאלית שאמרה לי שאני נפגעת נפש ושיחזתי טראומה של הזדקקות ראשונית שלא קיבלה מענה בטיפול הפסיכולוגי ושזאת לא המטפלת רעה אלא משהו שקרה בילדות המוקדמת.. והיום יש לי מודעות לכל זה אבל עדיין קשה לי לרצות זוגיות ולהיות באינטימיות עם אנשים למרות שאני כבר רוצה . אבל אני מפחדת לחוות את הכאב הזה של להקשר למישהו ושיפגעו. לא יכולה לסמוך כי תמיד יוכלו לנטוש אותי הרי. אז איך אפשר להרפות ולהתמסר ככה? אני גם לא ככ נמשכת מינית. הייתי מקבלת את עצמי ככה ומשלימה עם זה אבל שרואה אנשים סביבי עם זוגיות ואהבה מתנשקים צוחקים, עושים סקס ונהנים זה צובט לי. מה לעשות? אני גם לא ככ טובה בכלל בלהיות ספונטנית עם הגוף שלי, לרקוד, לשיר. לא יודעת מה לעשות. מתכוונת לנסות סדנת תאטרון בקרוב כדי לתרגל תנועה והבעה. אבל בקטע הרגשי אני לא יודעת איך לטפל, אחרי הטיפול שהייתי פה אני די נרתעת ממטפלים כי כבר ברור לי שזה לא קשר אמיתי ורק ישימו לי גבולות ובעצם אני לא אקבל שם מענה לצרכים שלי. נראה לי חיפשתי את זה בטיפול. אבל גם בזוגיות אם ארשה לעצמי להקשר שוב אחפש מענה לצרכים רגשיים שם לא? ואם יתסכלו אותי? זה מרגיש כמו סיכון שאני כבר לא רוצה לקחת אחרי הטיפול הנוראי שהיה לי. אני עצובה ומרגישה שלא התפתחתי בצורה נורמלית בעצם, שמה שבא טבעי לאחרים לא בא טבעי לי. יש לי כמיהה עמוקה בתוכי שירצו אותי . שיגיע מישהו שירצה אותי כ"כ שזה יושיע אותי פתאום ויעשה את החיים הנפשיים שלי למאושרים. זה לא שאני בדכאון או משהו, אני לא. אבל אני פשוט רואה איך אין לי דברים שלאחרים יש - הצורך במגע, מין, קרבה רגשית. מה דפוק בי? אני מרגישה מוזרה :/

פונה יקרה, את מתארת שרשרת אירועים של קשרי אנוש לא טובים, אשר בסופו של דבר לא היטיבו איתך. קשר ראשון הוא קשר תלות הורית בגבר מבוגר שמילא כנראה תפקיד של דמות הורית כלשהי. לאחר מכן קשר טיפולי גרוע (חד משמעית!) עם מטפלת שלא היה הסכם ביניכן על צורת הטיפול. יש מטפלים הדורשים התחייבות לתדירות קבועה, ויש אחרים גמישים המאפשרים למטופל לבוא מתי שהוא זקוק, או בתדירות שאינה קבועה. לעתים ההסכם הוא על פעם בשבועיים או פעם בחודש. זכרי שפסיכולוגים הם לא נציגי אלוהים ולא תמיד הדרישות שלהם מהמטופלים לקיום תדירות הפגישות הן בהכרח צודקות או הכרחיות. זה עניין של אסכולה ושל גישה. עובדת סוציאלית שטיפלה בך עלתה על אירועי טראומה מוקדמים ולא ברור לי מדוע לא המשכת בטיפול איתה. אין ספק שכיום את חשה בחסר בהרבה מתחומי חייך, בעיקר חוסר ביטחון ותחושות שליליות. הייתי ממליצה תחילה פניה לפסיכיאטר לשם איזון תרופתי אשר ישפר את הביטחון ואת התחושות הכלליות. בהמשך, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי בעלות נמוכה אצל פסיכולוג בקופת החולים אליה את שייכת. כל טוב ובהצלחה, אילנה