כאב ודיכאון, עזרה וטיפול

שלום, אני עוברת תקופה קשה באופן כללי מאז שאני זוכרת את עצמי. אני בת 26 ומאז גיל 16 יש לי תקופות של מצבי רוח קשים. בגיל 19 עברה עליי שנה של דיכאון וחרדות וסירבתי לקבל טיפול- איכשהו יצאתי מזה לבד. כשהייתי בחו"ל 3 חודשים בגיל 23 גם הייתי בסוג של דיכאון. מאז אני לא זוכרת רגעים שאני ממש יודעת נחת או אושר. אני בנאדם חברתי ונעים, אני פעילה מאוד ולכן קשה היה לי במשך הרבה זמן לאבחן את עצמי. גם היום אני מתקשה להבין מה קורה לי. בחודשים האחרונים אני עוברת משבר גדול עם עצמי, עברתי פרידה, אני מבולבלת מהזהות המינית שלי, עזבתי טיפול פסיכולוגי שבו הרגשתי שאני לא מתקדמת. הרגשתי שהמטפלת שלי היא האדם הכי קרוב אליי כמו הורה מאמץ- הרגשתי שהיא הרימה ידיים- שהיא לא הצליחה לעזור לי יותר. היה לנו פיצוץ ביחסים ומאז פחות או יותר אני חשה הידרדרות מתמדת- אני בוכה הרבה, איבדתי עניין בהכל, אני מתלוננת ולא מסופקת מכלום, לא ישנה טוב בלילה, מאבדת תאבון- אני מרגישה חשק לברוח מהכל. אני לא שמחה על שום דבר שיש לי בחיים , אני עוזבת כל דבר - גם ניפרדתי מהבת זוג שלי כי הרגשתי שאני מעמיסה עליה עם כל המצב הזה. אני חווה התקפי בכי פתאום באמצע היום או שלפעמים אני שולטת בהם וברגע שאני בבית אני בוכה שעות ברצף, ובאמת רע לי, באמת . אני כביכול מתפקדת- אבל שונאת כל יום ומתרחקת מאנשים ומחברים. אני רגישה לרעש . אני חושבת על מוות. אני מרגישה נורא. אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני סובלת מדיכאון? לפי כל מיני מאמרים שקראתי יש לי את כל הסימפטומים לדיכאון והמצב נימשך מספיק זמן בשביל שאחשוב שזה יהיה סתם מצברוח חולף. אני כל כך לבד, הבת זוג שלי הייתה הדבר הכי קרוב אליי ולא הצלחתי לספק לה תנאים הולמים בקשר שלנו ולבסוף גם הרחקתי אותה מכל זה כי לא רציתי שתטפל בי. ואני צריכה שיטפלו בי. אין לי למי לפנות, אני לא יודעת מאיפה מתחילים. איך מפסיקים את הכאב הזה, את החוסר עניין בחיים? איך מרגישים אושר? קשה לי כל כך לסיים כל יום ולהתחיל עוד אחד. אני מפחדת מתרופות בשל תופעות לוואי אבל אני לא יודעת מה לעשות. אני צריכה לפנות לפסיכיאטר? לקחת כדורים? אני גם בלחץ כלכלי אדיר. עיזרו לי בבקשה

שלום לך, את מתארת מצב מתמשך של מצב רוח קשה. תקופה ארוכה את לא מרגישה שמחת חיים, לא מצליחה להחזיק קשר (טיפולי וזוגי) גם כאשר את מבינה שאת זקוקה לאדם קרוב, לעדוד ולתמיכה. את סובלת מאוד ומבינה שלא יכולה להמשיך כך. אני מאוד ממליצה לשקול עזרה תרופתית. יתכן וטיפול בתרופות אנטי דיכאוניות יכול מאוד לשפר את מצבך. אני מאוד ממליצה על התיעצות עם רופא פסיכיאטר. מבחינה כספית, אם פסיכיאטר מנהל מחלקה או פרופסור את יכולה לקבל החזר בקופ"ח על התיעצות. אל תחששי מתופעות הלוואי של התרופות. תרופות אנטי דיכאוניות מאוד "ידידותיות" ורוה האנשים מסתגלים אליהם בקלות. על מנת לצמצם תופעות לוואי מומלץ לעלות במינון באופן מאוד מאוד הדרגתי. מניסיוני בקליניקה וממחקרים עכשוויים אני רואה שהטיפול התרופתי לא רק משפר מצב הרוח אלה משפיע לטובה על תחונות מסוימות של האופי של האדם. הן תורמות לעליה בביטחון העצמי, מעלות תחושת הערך העצמי וכו'. שווה להתיעץ עם פסיכיאטר. אשמח לענות על כול שאלה, בהצלחה, חזקי ואמצי! ד''ר אירנה נתנאל Ph.D פסיכותרפיסטית מוסמכת CBT "מיינד קליניק" מרכז לטיפול מתקדמים שד' דוד המלך 1 תל אביב 03-6962733

אני מזדהה עם מה שאת אומרת מילה במילה .אני בת 30 וכבר כמה שנים אני מרגישה שאיבדתי את עצמי ,איבדתי את השמחת חיים שלי, אני בודדה בטירוף התרחקתי מכול החברות שהיו לי אין לי עניין לצאת לבלות ...אני מרגישה חוסר בטחון עצמי עצובה כול הזמן . חשבתי לנסות טיפול דיקור סיני ועיסויים ואפילו עשיית ספורט כי אומרים שזה משחרר הורמון דופמין שאחראי על תחושת אושר . אני מפחדת מתופעות לוואי של טיפול תרופתי ומהתמכרות לזה. אם תרצי להמשיך לשתף אשמח אם תשאירי טלפון או מייל כי גם אני זקוקה למישהו שיבין את המצב שלי.

נכנסתי במקרה, או שלא במקרה לפורום הזה. נתקלתי בהודעה שלך. והדמעות התחילו להציף. אני בת 35 ממש בקרוב. חיה עם בת זוג ו-2 ילדים מקסימים. שניהם שלה. יש לי עסק עצמאי וכאילו הכל בסדר. אבל הכל לכאורה.. יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת. ואני לא מצליחה להבין למה לא ממש בא לי לקום בבוקר. למרות שהשמש זורחת בחוץ. אני לא מבינה למה הכל נראה לי כל כך סתמי אפור ולא מענין. אני לא מבינה למה יש לי כאב נצחי בלב. אני לא מבינה למה אני שונאת שהלילה מגיע ושוב צריכה להתמודד עם עוד לילה לבן. למה אני עובדת במשהו שאני כ"כ אוהבת, יצירתי ומספק ועדיין.. בת זוג שלי מתחילה לאבד סבלנות. הזוגיות היא לא זוגיות. כל מה שהיא עושה "לא מספיק טוב בשבילי". אז גם זה דעך עם הזמן. למה שתתאמץ? אין לי שמחת חיים. ואני פשוט לא יודעת למה. אני מאד מודעת לעצמי. אני רוצה כל כך להנות מהדברים הקטנים. ולא מצליחה. אני קמה כל בוקר מכח האנרציה. יש לי 2 ילדים קטנים שתלויים בי. יש לי בת זוג ומשפחה לדאוג לה. כל יום הוא מאבק קשה . כל יום שעובר אני מרגישה תשושה, כאילו רצתי מרתון. אני גם לא יודעת מה היה עושה לי טוב. זה הכי מתסכל. לא בא לי כלום. החיים עוברים לידי ואני נשארת אדישה. יש תחושה שאף אחד לא מבין. יש כאלה שרואים את זה כבריחה מהמציאות ויש כאלה שחושבים שזה סתם פינוק. רק מי שעובר את זה יכול להבין באמת. מה לא ניסיתי... טיפול הוליסטי, דמיון מודרך, פסיכודרמה, פסיכותרפיה, הילינג ולאחורנה גם אימון אישי. הכל כבר ידוע לי. ולא חידשו לי כלום על עצמי. נורא קל להרים ידיים עכשיו ולהגיד ..די, אני לא יכולה יותר. אין לי כח להתמודד עם הדבר הזה. וזה באמת גדול עלי בכמה מידות .אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי ויאן לי את הפריווילגיה לשבור את הכלים. אני חושבת שיש לנו הרבה יותר כח ורצון ממה שאנחנו חושבים. אז לא בא לי ללכת לאירועים (נורא רוצה ללכת לצעדת המיליון, אבל לא מוסגלת..) ולא בא לי להסביר את עצמי כל הזמן למה אני ככה.. מתוסכלת, עצבנית, ובעיקר כמעט לא מחייכת מבפנים. לא טוב לי עם עצמי. ואני כבר לא יודעת אם זה מתוך הזוגיות או שאני פשוט בדכאון . אז אני לא יודעת מה זה אושר. ואני בת 35. ביום שני אני הולכת לפסיכיאטרית. יש לי חששות. לא בא לי להיות "מתוייגת" רשמית כדכאונית שחיה על תרופות. אבל בא לי לחיות. בא לי לנצל את מה שהיקום מזמן לי. בא לי לחייך- כזה עם ניצוץ בעיניים. בא לי לבלוע את העולם. ובעיקר שהכאב הזה כבר יעבור. את לא לבד וזה אולי חצי נחמה. ברגע שיהיה לנו את עצמנו (עם תוספת תרופתית קלה) אני מאמינה שהגבול הוא השמיים. תראי את הסרט של השחיינית הנכה "קרן ליבוביץ'" . כוח רצון ואמונה. זה רק ענין של בחירה. אני כאן אם ירגיש לך לכתוב.. בהצלחה! ולא לפחד...