פורום יחסי סבים-נכדים וההורים שביניהם

שלום לך פעם בשבוע אני לוקחת את נכדתי בת השלוש מהגן כדי לקחתה איתי לגינה או לכייף איתה בצורה אחרת.בזמן האחרון כשאני נכנסת לגן היא מיד פורצת בבכי ואומרת שהיא רוצה את אמא.הלב שלי ממש נקרע ולוקח לי הרבה זמן להרגיע אותה וכשהיא נרגעת היא נהנית מאוד להיות איתי.הבכי הזה חוזר מידי שבוע ואני לא יודעת איך לנהוג איתה. בימים אחרים לוקחת אותה כלתי או אמא שלה שגרה קרוב אליה ואז היא אינה בוכה בדרך כלל.לנכדתי יש אחות קטנה בת שנה.אנחנו נפגשים כל המשפחה גם ביום שישי אצל חמי. אני רוצה לציין שהיא אף פעם לא ישנה אצלי בבית.וכשאני מדברת עם חברות שלי שגם הן סבתות לא מכירות תופעה כזאת. איך עלי לנהוג? בתודה מראש, רותי

להגיד שיש לי קשר יום יומי עם סבא וסבתא שלי! מדהימים, משתפים, נדיבים, מתחשבים... כל אחד יכול להיות מאושר מכזה אושר, אם רק יהיה פתוח ואוהב. סבא וסבתא זה קשר מדהים. לא כמו אבא ואמא שמנדנדים כביכול... הכיף של סבא וסבתא זה לתת, זה פשוט קשר מסוג אחר. הרגשתי צורך פשוט לכתוב את זה דווקא בפורום כזה!

שלום,בעקבות אלימות קשה מבעלי נאלצתי להתגרש ומכך מצבי הנפשי התדרדר בתי בגיל שלוש כמעט עברה לגור יחד עם הסבים. עברו שנה וחצי בתי שיר מקסימה מיוחדת ומאוד חכמה מפותחת ובוגרת לגילה. הילדה בת ארבע וחצי חשופה ומעורבת ביחסים הקשים שיש ביני לבן האב ויחד עם זאת ערה ליחם המשפיל ומאוד מזלזל של הסבתא אליי.כשבתי מגיעה אלי (3 פעמים בשבוע.)היא תמיד מגיעה עם רשימת מטלות מהסבתא כאילו שאני אין לי את הידע .כמו: לא ללכת עם גרביים אצל אמא,או לא לגעת בצמה,לא לחפוף את הראש אצל אמא וכד'.בעקבות כל זה אני מרגישה שהילדה למדה קמצ לזלזל בי כאמא ולא ממש בטוחה ומאמינה בי.ואולי גם קצת חושבת שאמא קצת לא בסדר או שמשהו לא טוב לא בריא ...אצלי.כמובן שכל זאת בא בעקבות הרגשות וכל השאר שהסבתא מעבירה אל הילדה. שאלתי היא : מה אוכל לעשות, ואיך אוכל כדי להחזיר את הביטחון והאמון של הילדה כלפיי. איך אוכל לקבל חזרה מבתי ,את כבודיהמגיע לי . בברכה ותודה. אמא בחוסר אונים

היי, אשמח לעזור לסבי שעבר שבץ מוחי. האם יש לכם עצות? אשמח לכל עצה- רפואית או לא רפואית. תודה

ממליץ לך על התרופה פלוויקס- כדי למנוע שלא יהיו לו עוד אירועי לב או מוח- תשאלו את הרופא לגביי זה. וחוץ מזה על סדנאות אושר שמתקיימות ברחבי הארץ- מניסיון אישי.

עצה רפואית תוכל לקבל רק מרופא שמכיר את סבא ואת מה שעבר בדיוק, עם כל הפרטים. אף רופא באינטרנט לא יתן המלצה לטיפול לסבא כאשר אינו מכיר אותו. לגבי עצה לא רפואית - מנסיוני האישי , אירוע מוחי יכולות להיות לו השלכות שונות מקצה לקצה. אין מקרה אחד דומה למקרה אחר. לפעמים יש צורך בעזרה על ידי מרפא בעיסוק, לעיתים פיזיותרפיה, לעיתים טיפול בדיבור, ואני מאמינה שבמחלקה שבו היה מאושפז אפשר לקבל את ההמלצות המתאימות לו.

אין לי מושג מה גרם לי לכתוב דווקא פה. אולי אני פשוט מקנאה פה בכולם, ורק רוצה להגיד לכם שתלמדו להעריך את מה שיש לכם (מבלי שבכלל טרחתי לקרוא מה כתוב פה, אבל אני מנחשת שיש פה שאלות על בעיות שמתעוררות בקשר בין הסבים והסבתות והנכדים... פחות או יותר...). אז ככה: לי מעולם לא היה סבא וסבתא. כולם נפטרו לפני שנולדתי, חוץ מסבא אחד שנפטר כשהייתי בת שנתיים וחצי, ואני לא זוכרת אותו. עברתי הרבה מאוד קשיים בחיים, מסיבות אחרות כמובן, ולגבי העניין הזה אז בוודאי שידעתי שזה "חסר" ושקינאתי בילדים שיש להם סבא וסבתא, שאוספים אותם מהגן, מביה"ס, ושמספרים על האוכל של סבתא, ושצריך לראיין את סבא וסבתא על סיפור העלייה שלהם לארץ... וכו'. אבל בסה"כ חיים עם זה, וזה ממש לא משהו שהפריע לי ביומיום. לא חוויתי אובדן, אז אולי בגלל זה לא היה לי קשה במיוחד, כי בעצם היה חסר לי משהו שלא הכרתי מה הוא. הבעיה התחילה בשנים האחרונות. יש לי זוגיות. טובה אני חושבת, אבל בן הזוג יש לו סבא וסבתא אפשר לומר טיפוסיים כאלה. כל שבת כל המשפחה המורחבת (דודים+בני דודים) כולם באים לאכול אצלם, ויש קשר יומיומי בין הסבא והסבתא והנכדים. במיוחד לחבר שלי יש שיחות נפש עם סבתא שלו. אני כמובן מאוד מקנאה. אבל שוב, גם כאן אפשר הכל לקחת בפרופורציה. הבעיה היא שהוא סיפר לכולם שם שקשה לי עם זה שלי אין סבא וסבתא... וכאילו בקטע של השיחות הלא יודעת "צבועות" אז כמובן שנאמר לי שמקבלים אותי כמו נכדה שלהם. אבל בפועל זה לא נכון... ואני רואה את זה בדברים הקטנים, אני רואה שאני לא מקבלת את אותו היחס, ואני גם מבינה זה מצב נתון, אבל לא היה צריך מצד אחד לתת לי את הציפייה שהנה עכשיו מצאת לך סבא וסבתא... כי עכשיו אני סתם עצבנית ומאוכזבת. ואין לי כוח לדבר איתם ולנסות להסביר את עצמי. אני אתן דוגמה קטנה: אני למשל לא יכולה לגעת בחפצים בבית שלהם... לפתוח ארונות או משהו כזה. אני תמיד אומרת לחבר שלי ש"איזה כיף... תמיד היה לו עוד בית להיות בו... זה כאילו שיש עוד משפחה"... בקיצור סתם רציתי לשתף. אולי בעצם להגיד כנציגה של כאלה שאין להם סבא וסבתא, שאל תעשו את הטעות שנעשתה איתי בשנים האחרונות... אם נתקלתם במקרה כזה, באמת הכל בפרופורציה זה לא כזה ביג דיל, הכי חשוב- אל תציעו "לאמץ" נכדים (וסליחה, אם זה נשמע מגעיל מצידי שבסה"כ ניסו להתקרב אליי ואני עכשיו ממש ביקורתית) כשאתם לא באמת מתכוונים. שבת שלום לכולם. וכמובן שמחר אני לא הולכת לארוחה המשפחתית הקבועה אצל הסבא והסבתא של החבר שלי. יותר מידי קשה לי שם.

נוחי, את פילוסופית מידי :) התשובה שלך יותר מידי מורכבת בשבילי................. אם בא לך, תנסחי בשבילי משהו פשטני יותר, ואם לא אני כנראה אקרא עוד איזה 10 פעמים את תשובתך, אולי כך אצליח להבין משהו... מצטערת... ולגבי עזרה מקצועית... לו היית יודעת כמה נסיונות כאלה היו בחיי... אבל אני לא אתחיל לפרט עכשיו את העניין הזה.

נוחי עוד משהו... הזכרת את בני הדור שלך, וברור לי העניין, רק אצלי זה תמיד היה ה"השוואה", מהגן וביה"ס שכל הילדים מספרים איך היה אצל סבא וסבתא, בשבתות ובחגים, והאוכל של סבתא וכו'... (כמה אפשר לשמוע את זה??) ואח"כ בבי"ס שהיה צריך לראיין את סבא וסבתא על סיפור העלייה שלהם לארץ, או להזמין את סבא וסבתא לאיזה פרויקט על עדות בביה"ס... אז כל פעם ה"מובן מאליו" הזה שלכל ילד יש סבא וסבתא זה נורא הכאיב. אני אגב גם אף פעם לא מקבלת את זה כמובן מאליו שלכל בנאדם (בגילי או יותר צעירים ממני) יש זוג הורים בחיים. תמיד לוקחת את ה"סיכון" לא לשאול אדם שאני לא ממש מכירה על הוריו ,למשל. אז אני חושבת שאני מבינה את מה שאת אומרת על הדור שלך, רק משום מה במקרה שלי כל הזמן היה צריך לטפטף בלהוציא אותי "חריגה" או משהו כזה. מקווה שאת מבינה.

היי כתבתי לך בעבר... אני באותה סיטואציה- לגבי בתי בת השנה+3 ובת דודה בת שנתיים וחצי שבכל פגישה אצל הסבא והסבתא "נדבקת" לביתי בכל דבר כל צעצוע שביתי לוקחת היא חוטפת לה או שברגע שמצליחה לשלוט בעצמה ולא לקחת היא הולכת אחריה כל צעד וצעד ממש לא נותנת לה לנשום!! המון פעמים אנו (הוריה ואני ובעלי)מעירים לה ברגע שזה קורה ויותר מזה אם יש מצב שהיא ננעלת עליה - כמו חיבוק חזק שגורם לביתי לבכות או מחזיקה לה את היד בלי יכולת להיחלץ אני פשוט מפרידה ומסבירה לפעמים גם בכעס אומנם מתון אך עדיין כעס שלא נעים לה כך או כך ושום דבר לא עוזר חד וחלק מה אפשר לעשות אנחנו נפגשים כמעט כל יום אצל הסבא והסבתא אבל לעיתים אני נמנעת לבוא רק בגלל זה ...מה נותר לעשות זה דיי מתסכל אני ממש אובדת עצות האם נכון להעיר או שלא בגלל שאני לא אמא שלה???אשמח לעצתך מאידך לא רואה לנכון רק להפריד ולא להעיר מכיוון שבתי סובלת ממש בוכה ולא רוצה והבת דודה ממש כופה עצמה עליה אם בטעות לא נשים לב זה יכול להגיע למכה ונשיכות...

אין לך מושג כמה את צודקת !!!העניין הוא שאני יודעת זאת עליתי על זה גם ואני נותנת לה המון תשומת לב והיא די שמחה מכך אבל מאידך אני לא יכולה למלא את החסר כל הזמן לתת לה תשומת לב יש לה הורים..לי יש את ביתי שזקוקה מן הסתם לתשומת ליבי ניסיתי לומר להוריי הבת דודה ואף לסבתא שזה עניין של חוסר תשומת לב מספקת מצידם או משהו בסגנון אבל לא ממש מצאתי שהבינו או קיבלו זאת...הכל ברור אך עדיין מה נותר לי לעשות? אני מודעת לבעייתיות אך עדיין אני צריכה סוג של פתרון עבור ביתי. תודה על התשובה המהירה:)

שלום הבת שלי בת שנה וחצי. בזמן האחרון היא מתנהגת קצת מוזר, לא כהרגלה, מאחר ולרוב היא ילדה שמחה שמעסיקה את עצמה וצוחקת המון ובימים האחרונים היא לא מחייכת ונראית מצוברחת. בנוסף, כאשר היא מתרגזת, היא מכה בשולחן / בכסא ולעיתים גם מכה את עצמה. קצת רקע: היא עדיין לא הולכת בגן, היא נמצאת במהלך היום (8 עד 17:00) אצל חמי וחמותי, ששם היא מבלה רוב היום מול הטלויזיה. מדובר בנכדה ראשונה ויחידה שהם חיכו לה רבות ולכן מדובר ביחס אובססיבי לגביה. לדוגמא, גם אם הילדה מעסיקה את עצמה במשחק, לסבתא יש נטיה לדרוש את תשומת הלב שלה ללא הפסק עד שהיא מקבלת את זה. גם באוכל חמותי פיתחה לעצמה שיטה שאיני מסכימה אותה אך איני מצליחה להניא אותה מדרכה, "לדחוף" לילדה אוכל ע"י כך שהיא מניחה ידה סביב הילדה (בצורת חצי חיבוק) כדי למנוע התנגדות שלה. לפעמים הילדה מתחילה רפלקסים של הקאה וזה הסימן היחיד לחמתי שהילדה שבעה. אשמח לקבל חוות דעתכם על הנושאים שהעליתי. תודה!

היי נוחי ראשית תודה על המענה המהיר. אני מאוד מסכימה איתך ואני בדיוק בתהליך של הכנסת ביתי לגן. אני מקווה שזה יפחית את האינטסיביות הזו שאם להיות כנה מאוד מעצבנת ומעיקה עליי. אני ממש מאמינה שזה מעכב את התפתחות שלה היות והקשר הוא קשר מגונן ולא קשר בונה של השקעה בהתפתחות שלה אלא יותר דאגני ואובססיבי. אני באמת מודה לך על עצתך, זה בהחלט פקח לי קצת את העיניים מה צריך להיות מעמדו של כל צד. בברכה לימור

שלום רב, יש לי נכדה בת 3 חודשים שגם ביום חמים ונעים מעדיפה אמה לחמם את הבית , להשאיר חלונות סגורים ולכסות אותה בשתי שמיכות. כשאני מנסה להסביר אומרת כלתי דהיא צריכה לעשות את הטעויות דלה בעצמה. כיון שאינני רוצה לריב איתה אני שותקת, אבל " נחנקת" כשרואה את הקטנה נשארת בבית ולא יוצאת החוצה. השמיכות הרבות גם מקשות עליה לזוז ולהתהפך. מה עושים? איך משכנעים את הכלה להפסיק "לבשל" את הנכדה? תודה יפצ'י

היי יש לי בעיה שאני ממש לא יודעת איך לפתור ,אנו גרים מעל הוריי ובקשר רצוף וצפוף אותם ויש לי תחושה שאמי כל הזמן מנסה "להוכיח" לי ולבעלי כמה אנו הורים לא טובים וכמה אנו נוהגים לא נכון חשוב לציין ששנינו אנשי חינוך העוברים קורסים והשתלמויות רבים בכל מה שקשור לחינוך ילדים גם במסגרת עבודתינו וגם בשעות הפנאי ומשתדלים להיות ההורים הכי טובים שיש בניגוד לאמי שהיום אני יודעת כמה הייתה גרועה בחינוך גם בגלל הבית ממנו היא באה והחינוך אותו היא ספגה אינני יודעת כיצד לדבר איתה כי היא לא טיפוס של שיחות והקשבה היא מיד תוקפת ועצבנית מאוד יחד עם זאת היא אוהבהת מאוד את ילדיי וילדיי אוהבים אותה משום שהיא נורא נורא מפנקת ואינני רוצה לפגוע ביחסים אלו אנא עזרו לי.....

שלום -בתי בת שנה וחודש אנו גרים קרוב להורי בעלי(מרחק רחוב)ובאים די הרבה לבקר אותם יחסים מצויינים באמת -אך הבעייתיות היא בבני דודים שמצטרפים -בני אח של בעלי -יש להם2 ילדים בגיל 7 ושנתיים וחצי הבעייה עם הקטנה שמן הסתם מקנאה לבתי בת השנה וחודש שזה נורמאלי הבעיה שהיא מאוד "נדבקת" אליה נוגעת מחבקת ומנשקת באובססיה ממש בצורה שלא נעימה לבתי אני לא תמיד מתערבת רק שזה ממש גורם לאי נעימות עד בכי מצד בתי-השאלה מה לעשות ?אני מסבירה לה שזה לא נעים והיא לא חייבת לגעת ולנשק כל הזמן אלא רק שנפגשים !גם הוריה פה ושם מנסים (לא מספיק לטעמי...) אלא רק שהמפגשים הופכים ללא נעימים ומלחיצים חשוב לציין שהילדה בת השנתיים וחצי מאוד מפונקת לא יודעת לקבל לא !הכל בבכי וצעקות והיא מצפה שייתנו לה לעשות כמעט הכל לבתי ,אם לא אז היא צורחת !!!מן הסתם לא מתאים לי ואני בסופו של דבר באלגנטיות הולכת מכיוון שאני לא יכולה לשמוע יותר צעקות...מה דעתך מה לעשות ?מאוד חשוב לי לעשות את הדבר הנכון מבלי לפגוע ריגשית בבת דודה היא חשובה לי גם כן :) תודה וסליחה על האורך...

בהמשך להודעה הקודמת בעניין הצקות זה קורה בבית הסבא וסבתא ואני מוצאת עצמי נבוכה אך ממשיכה בעמדתי למרות הרמת הגבה..נושא זה מתקשר לפורום מכיוון שהסבא אומר שלא נכון לחנך אצלם ושכל אחד יחנך בביתו אני טוענת שבגלל שאנו הרבה שם אז יש מקום שננקוט עמדה בעת הצורך.

יש לי שאלה לגבי יחסי הורים וילדים כאשר יש גם דמות של סבתא מאוד דומיננטית שחיה איתנו באותו בית. האם זה הפורום המתאים לשאלה כזו (מהות השאלה קשורה ליחסי הורים וילדים ולאו דווקא לסבתא). אם לא- האם תוכלי להפנות אותי לפורום המתאים. תודה

שלום רב , יש לי בן שבחודש הקרוב ימלאו לו 3 שנים . והתחלתי איתו גמילה ממוצץ וחיתול לפני כמעט שבועיים. לפני שאגיע לבעיה אספר מעט רקע: בני היה נוהג להסתובב עם המוצץ ולגרור אחריו על הריצפה את החיתול, כל הזמן וכל היום מה שגרם לו להרבה מאוד דלקות עיניים ומחלות מהחיתולים שגרר על הרצפה ואח"כ חיבק. בנוסף שמנו לב כי השיניים הקדמיות שלו מקבלות בליטה בשל המוצץ, לכן בגיל 2.5 הגבלנו את השעות שלו עם המוצץ והחיתול רק לשעות השינה (לצהריים בגן , ובלילה) והוא קיבל זאת בהבנה והצלחה ! ואנו מצדנו דאגנו לעודד אותו על כך. בימים האחרונים החלו בגן שלו לגמול את חברתו ממוצץ ואף החלו לעודד אותו לעשות כמוה. ואני במקביל דאגתי לשוחח עימו על כך שגם הוא גדול ודאגתי לקורא לו לפני השינה את הספר "צצי" (לגמילה ממוצץ), ואז להפתעתי באחד הימים לפני כשבועיים בתום הסיפור הוא מסר לי את המוצץ והחיתול ואמר "לא צריך" ... ואני בתמורה נתתי לו מתנה על כך שמסר לי בעצמו את המוצץ והחיתול והתנהג כילד גדול ! . ב-3 ימים הראשונים הוא כמובן נתקל בקשיים להירדם ובאמצע הלילה היה קם מס' פעמים, אך לבסוף הצליח להירדם ללילה שלם (מוצ"ש), אך כשחזר ביום ראשון לגן התברר לי שמישהו החזיר בטעות לתיק הגן שלו מוצץ וחיתול והוא ישן עימו בגן . באותו הלילה כשהעלמתי שוב את המוצץ והחיתול לחלוטין, החלה הידרדרות אדירה בהתנהגותו, באותו הלילה הוא פנה לאימי שלא כמנהגו (בד"כ מגיע אליי לעזרה) שתיתן לו את המוצץ והחיתול וכשאמרה לו שאין, הוא טען בתגובה "זה לא נכון, אמא מחביאה אותו", ומאז הילד כבר שבועיים שלא ישן שינה רציפה, קצר רוח, מיילל ומדי פעם פורץ בבכי, הוא מסרב לישון ונשאר ער עד לשעות הבוקר המוקדמות ואז נרדם מתשישות ... אינני יודעת מה לעשות וכיצד להקל עליו את הגמילה, האם מותר/כדאי לי להחזיר לו את המוצץ והחיתול או שזה עלול לפגוע בביטחון העצמי שלו ? כיצד עליי לנהוג ???????????? , אני מודאגת מאוד ומתוסכלת מכל המצב. לתשובה מהירה אודה !!!! אביבית.

אני בת 33, נשואה ואמא לתינוקת בת שנה+. הבעיה היא יחסי עם אמי. עד כה גרנו עם אמי בקרבה לביתה, מטעמים כלכליים.(לשמחתי אנחנו עוברים בקרוב לדירה משלנו) לדעתי זו הייתה טעות כי מרגע שבתי נולדה אמי לא מפסיקה להעיר לי על הכל- החל ממה אני מלבישה אותה, וכלה בדרך שאני מחזיקה אותה או what ever .....היא תמיד תמיד תמצא מה להעיר לי.....אני פשוט מתפוצצת וכך יוצא שאנחנו רבות כל הזמן. איך אפשר לפתור את המצב? יש לציין כי היא גם מצד שני עוזרת לי המון, במיוחד שהילדה חולה, ואני לא יכולה להעדר כ"כ הרבה מהעבודה. אני ממש בפלונתר..מצד אחד היא עוזרת ומצד שני מוציאה אותי מדעתי! help!

שלום, אני לא פסיכולוגית, אבל עם קצת נסיון חיים ויש לי מה לומר לך: יש נטייה לצעירות (בלי להכליל...) לצפות מאמא לעזרה מכסימלית בגידול ילדים ובכלל, ואת מציינת אמנם שהיא עוזרת לך המון, ובאותה נשימה לצפות ממנה שתהיה מושלמת, שלא תביע ביקורת, שלא תיתן עצות ועוד ועוד... תגידי תודה שאת יכולה להיעזר באמך, ולא במטפלת זרה. יש נשים בגילך שהאמהות שלהן זקוקות כבר לעזרה בעצמן. נכון שגם מטפלת יכולה להיות מוצלחת ומסורה, אבל במקרה של אמך, את שקטה יותר שהיא בידיים אוהבות. היא גם כנראה לא תכעס עלייך אם תשאירי את בתך אצלה יותר זמן מהמתוכנן. תחשבי שבגילה של אמך , שצריכה להיות לפחות בשנות ה-50 שלה ,לא קל לטפל בתינוקת, שהרי כל דבר בזמנו. נכון שיש כאלו שמתאפקות יותר ומעירות פחות, אבל לבטח יש להן חסרונות אחרים. לסיכום - תסתכלי על חצי הכוס המלאה ותתעצבני פחות, מכיוון שאולי גם תוכלי להפיק תועלת מדברי הביקורת שלה. מקסימום, אם יש דבר שאת ממש לא מסכימה לו, אפשר לומר - אמא, שאלתי את הרופא והוא תומך במה שאני עושה. אמא, תודה על העצה , אבל זה לא מתאים לי.

שלום רב! אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון. יש לי 4 ילדים. ילדה בת 6, ילד בן 3 ותאומים בני 7 חודשים. בני פשוט מתיש אותי במלוא מובן במילה. כל מה שאני אומרת, מבקשת או אוסרת הוא עושה דווקא ובכוונה. לא עוזר צעקות, מכה על הישבן, כלום. הילד עושה מה שבא לו. אני יודעת שיש אפשרות שזה נובע מתשומת לב שהוא דורש ממני ובגלל התאומים, אבל אני לא רואה שום דרך לטיפול בנושא. גם כשאני מדברת איתו ומבקשת בצורה יפה, פשוט לא מזיז לו והוא שם עליי פס אחד גדול. מה עושים? אני כבר ממש מיואשת. בתודה מראש חגית

אלו-קים או הקב"ה כן נמצא בכל מקום ! הרי הוא זה שיצר וברא את אמא אז איך יתכן שהוא לא נמצא בכל מקום?! אולי שכחתן שהקב"ה הוא לא בנאדם ואנו חיים בעולם גשמי של בני אדם ולה' יש שליחים וכך ה' רצה שהעולם יתנהל שבני"א יביאו ילדים לעולם ויטפלו בהם אבל, אל לשכוח שהכל מושגח בהשגחה פרטית ממנו והוא כמובן נמצא בכל מקום כמו שאומרים: אין מקום פנוי מי-ה !

היי . לבעלי יש אח גדול ממנו שמתייחס מאוד לא יפה לאחיו הקטן שהוא בעלי , הכוונה היא לאופן ההתנהגות והתייחסות שלו כלפיו זה מתבטא במקרים שבו הוא דואג רק לעצמו ,מתייחס בצורה אגואיסטית , קמצנית , סנובית . אני שמשקיפה מהצד אינני רואה יחסים בין אחים או יחסים בין בני משפחה האח הבוגר לא מכיר את האח הקטן , בעלי מתייחס ודואג לאחיו בכל בשטח שהוא יכול (אינני מעונינת לפרט את התנהגיותיו של אחיו ) היחסים האלה מאוד מפריעים לי כי הםזה גם פוגעים בי ובילדיי , שוחחתי עם בעלי מספר פעמים והצגתי לפניו נקודות בהן היה עליו להגיב ולא להתעם כי ההתנהגות של אחיו פוגעת בי ובילדיו , אך בעלי מתעלם ולא מעיר לאחיו , הסיפור גורם למריבות ביננו , עוד טוען בעלי כי כך אחיו מתנהג וכאשר אינני מסכימה להפגש במסגרת המשפחה עם אחיו ובני משפחתו או מתנהגת אל אחיו , אשתו וילדיו באותה צורה שאחיו מתנהג אני חוטפת וזה גורם למריבות בינינו , אמרתי לבעלי שהוא לא יכול לדרוש ממני לכבד ולהתייחס בכבוד לאחיו ומשפחתו כאשר הוא מתייחס אלינו אחרת אבל בעלי בשלו , תקוע ולא מוכן לשנות או להגיד מילה כאשר הוא רואה כמוני ומסכים שזה לא בסדר אך שותק. אני חושבת שעל אחי לשוחח עם אחיו ולהעיר לו על התנהגותו מתוך כוונה שישנה את היחס אלי ולילדיי לאחיו זה כנראה לא ישנה כי זה כך שנים , מענין שהוא מתיחס כך גם להוריו. האם עלי לתפוס שיחה עם אחיו ? האם עלי להתנגד להפגש עם אחיו או להשאר עדישה ? מה לדעתך עלי לעשות ? תודה תמי

לדעתי את רוצה לנסות לשנות את אופיו והתנהגותו של הגיס שלך ובני ביתו, וזו משימה שבדרך כלל לא ניתנת למימוש. תנסי להשלים עם זה שלכל אדם יש את החסרונות או החולשות שלו, וזו לא סיבה לקלקל את הקשר עם בן הזוג. חשוב להשתדל לא להיכנס לשום ויכוח, ולא לקחת ללב יותר מדי.

ערב טוב לסבתות שביניכם שיש להן נכד/ה עם צרכים מיוחדים, בקרוב נפתחת קבוצה מופלאה באזור המרכז. אשמח לתת פרטים למי שזה רלוונטי עבורה במייל. שבוע מקסים

כתובת המייל היא [email protected]

נכדי בן הארבע וחצי סיפר לנו שאמא בעטה באחותו בת השנה וחצי . שאלנו למה,והוא אמר כי לאמא לא היה כוח לקום אליה ואחותו לא באה לאמא או משהו כזה. הוא סיפר לאבא,ואבא מאוד כעס אליה. (הילד הדגיש כי אבא תמיד שומר עליו) זהו הגיל של קצת דימיונות עד כמה שידוע לי,אך אנו לא ממש מופתעים מכיון שמדובר באמא שלא יודעת לחלוטין להתנהג. לדוגמא-כאשר הנכד שלי הגיע הביתה וסיפר לאמו כי קיבל מתנה מסבתא ,שמח ומאושר,היא צעקה עליו:מה אתה רוצה שאעשה,שאזרוק את זה מהחלון..? בני,האב כועס על המשפחה,ואמר כי זו הפעם האחרונה שראינו את הילדים וכי הוא עובר לגור רחוק ולא נראה את הילדים. בעוד כשבוע הילדים אמורים להתחיל גן, ושאלתי -האם כדאי לפנות לגננת ולבקש שדובב את הילד לספר לה, או עדיף לפנות לאגודה למען הילד או עובדת סוציאלית. אני חוששת להזיק לילדים,אך גם דואגת שישארו באוירה שכזו ועם אמא שכזו בעיקר. לדעתי בהחלט מדובר פה בהזנחה,והתעללות ואני מאוד רוצה לדווח לרשויות. בניסיון לדבר עם האב הוא טוען שאנחנו פרנואידים .למרות מריבות רבות עם אשתו, מערכת יחסית ממש לא נעימה הוא בוחר להמשיך ולהיות איתה ומשום מה להגן על מעשיה (למרות שפעמים רבות סיפר כמה היא לא מבינה ולא יודעת וכו'). מיותר לציין עד כמה אני ובעלי,וגם בנותי דואגות לילדים וחוששות לגורלם.

שלום. כלתי החליטה שלא מתאים יותר שאהיה הסבתא של הנכדים שלה(בעקבות שיחה סוערת ועבר של קשר לא טוב איתה)קיים נתק של מספר חודשים והשאלה, האם יש טעם לנסות לשלוח אס אם אס לנייד של נכדתי, או שבמעשה זה נכדתי יכולה להיפגע,(מבולבלת) בגלל רצונות שונים שלי מול אמה. תודה ריקי, אשמח לדעת מעט על הפורום והרקע שלך כיועצת.

אני ובעלי נשואים מעל כעשרים שנה ולנו 3 ילדים זה שנים רבות שהסבתא ניתקה מגע מהנכדים ומבעלי שהוא הבן שלה היא לא מוכנה לראות אף אחד מאיתנו כועסת על כל העולם לא באה לאף אחד מהאירועים ומתייחסת רק לבת שלה ולנכדים מצד זה.אפילו שילדי נסעו לטיול לאחר הצבא צילצלו וביקשו להיפגש איתה היא לא רוצה להיפגש עם אף אחד.סיפור זה נמשך שנים רבות ואני בתור אמא ל-3 ילדים בוגרים לא מבינה כיצד אפשר להתעלם מילד שלך ומנכדים כמובן שקדמו לזה ריבים אין סופיים במשך השנים והאשמות וניסיון להסית את בעלי נגדיוגם כיום שהיא רואה שמנהלים משפחה למופת לא מעניין אותה כלום.היא בשלה למרות שהיא כבר בת 85 ולא נשאר לה הרבה כדי להינות בחיים מה עושים?

אם עד היום היו מריבות וכעסים והיא לא רוצה קשר אז מה הבעיה שלכם?? לא רוצה לא צריך!!!

לשואלת עצמה הקשר הזה עם חמותה לא חסר במיוחד.... אני מבינה שמפריע לה יותר שילדיה, יש להם סבתא ובעצם אין להם סבתא. להם קשה יותר לקבל ניכור כזה וחוסר עניין מצד סבתא. מה עושים? לדעתי אין הרבה מה לעשות, במיוחד בגיל כזה גבוה, ובמיוחד אם בעלה לא הצליח לשנות דבר עד כה.

שלום לכולם. אני בת 35 ויש לי סבתא בת 84 ואני גרה מולה. ההורים שלי נפטרו מזמן. אני חילונית והיא דתיה. אצלי בבית עשו עבודות בבית בשבת והיא לא רגילה לזה. אני גרה בסביבה ברובה חילונית. למה כל ההקדמה הזו? כי היא מעירה לי שאני עובדת בשבת לדוגמה מבשלת. ניסיתי להסביר לה שגדלתי בבית שונה ממה שהיא גידלה את ילדיה, אבל זה לא הלך לי. מה לעשות? יש לציין שאני לא עובדת ומקבלת קצבת נכות עקב מחלה והיא עוזרת לי המון עם השכר דירה. עדי

לדעתי, את צריכה לנסות לרצות את סבתך הזקנה. מכיוון שהיא עוזרת לך תני לה משהו בתמורה ותנסי לשמור שבת כשאת יכולה. תגידי לה שאת משתדלת ...

היי ניקולט, העניין הוא שאני לא יכולה לא לבשל בשבת כי אני לומדת אבל אני לא מפעילה מכונת כביסה בשבת או מנקה את הבית בשבת. אני גם עוזרת לה בעיקר ברחצה (למרות שיש עזרה מביטוח לאומי) בקניות ובישולים וקצת גם סידור הבית עדי

שלום רב, אני עוד לא סבתא, אני אמא לילד בן שנה + 9 חודשים. אנחנו גרים במרחק הליכה מהורי, לא כל-כך מתוך בחירה אלא יותר מאילוצים ושיקולים כאלה ואחרים. אני מגדלת את בני לבד, אבי חולה ומרותק לביתו והקירבה הגיאוגרפית עוזרת לשני הצדדים. כל יום אחרי הצהריים אנחנו באים להוריי למשך כשעתיים. כמובן שאמי שמחה מאוד לשחק עם הקטנצ'יק, אבל הדבר גם גורם ללא מעט עימותים וחיכוכים בינינו. לדוגמא, אני לא מרשה לו דברים מסוימים והיא כן, יום אחד היא אפילו השאירה אותו לבד במחסן והוא "טעם" אבקת כביסה ומזל שלא קרה כלום, אבל לי היא לא מפסיקה להטיף ולחלק הוראות: צריך לעשות ככה, אל תעשי ככה, זה לא בסדר, זה כן בסדר. יש בינינו גם חילוקי דעות באשר לחינוך הילד. אני רוצה לציין שאחת הסיבות שבחרתי לגדל את בני לבד היא בדיוק מהשיקולים האלה, שלא יהיה מי שיתערב לי בחינוך ובהחלטות לגבי הילד וקורה פעמים רבות שהיא מתנצחת אתי בנוכחות הילד ונותנת לי הרגשה שאני "חרא של אמא". קשה לה גם עם זה שאני אם חד-הורית. לדעתי היא עדיין לא השלימה עם זה וכל הזמן חוזרת על המנטרה ש"הוא צריך גבר", "החלום שלי זה שיהיה לו אבא" ואני בכלל לא מעוניינת בשלב זה בזוגיות, וגם אם יהיה לי בן-זוג הוא לא יהיה האבא שלו ואף הסברתי לה את זה פעמים רבות. זה הקטע שהכי מפריע לי, מכיוון שאני רוצה לשדר לבני שזה בסדר, שלא ירגיש חריג, שיש כל מיני סוגי משפחות וזה שאין אבא לא צריך להפריע לו לחיות חיים שלמים ומאושרים ואז באה אמי ומשדרת לו, אולי לא בכוונה רעה, אולי לא במודע, מסר הפוך לגמרי. הילד הוא ילד מאוד נבון ופיקח וכבר מפנים מסרים. הנושא של "אמא-אבא" מאוד-מאוד מעסיק אותו ואנחנו מנהלים הרבה "שיחות" בנושא, אמנם בשפה עילגת וג'יבריש של תינוקות, אבל אין ספק שהוא מבין הרבה יותר ממה שנראה לנו. כל השיחות שאני מנסה לקיים בנושא לא עוזרות. אני לפעמים שומעת ומתעלמת וכל פעם שאני כן מגיבה, היא אומרת לי ששוב אני רוצה לריב על כל דבר ושאי-אפשר לדבר אתי. אשמח לעצתך. תודה ויום טוב!

גם אני סבתא ולכן אספר לך מנסיוני. תמיד תזכרי אבל תמיד תמיד שאמא שלך אוהבת אותך ורוצה בטובתך גם אם היא נודניקית איומה. בגלל שאת באה לבקר לעיתים תכופות מידי היא מרגישה שמותר לה.... צמצמי את הביקור לפעם פעמיים בשבוע ותראי שהיא תתנהג אחרת.

שלום, אני ואשתי סבא וסבתא כבר. אנחנו דואגים לראות את הנכדים המון ומאד אוהבים את זה. הבעיה שלנו היא דוקא הילד שלנו ואשתו. הם אנשים מאד מצליחים אבל הם לא בבית. הילדים, אמנם בני 14 ו-16, כביכול גדולים, אבל לדעתינו זקוקים להוריהם, לבילויים מאיתם, לאוזן קשבת. ומי שעושה את זה, זה בעיקר אנחנו, הסבא וסבתא. קשה לנו לראות את זה, לפעמים אנחנו אומרים משהו לבן שלנו, אבל אז ישר נכנסים לעימותים ולכעסים שלא נתערב. מה דעתך? מצד אחד, אנחנו לא רוצים לאבד את הקשר עם הנכדים, אבל מצד שני, רוצים שההורים יותר ייקחו חלק בגידול שלהם. תודה מראש, שמואל

נוחי שלום לך, אני סבתא ל- 3 נכדים. הנכד שנולד נקרא על שם אחי שנהרג ואני מאד קשורה אליו, הוא כמו גלגול שהגיע אליי. נכון שאני אשה משכילה וקרייריסטית, אבל הוא - פשוט הנשמה שלי, אני מאד אוהבת אותו. הוא שובב, פרא אדם קטן, כולו כספית עם עיניים בורקות. הבעיה היא, לא נעים לי להודות, שבעלי ואני מתחרים על תשומת-לבו של הקטנטן... אמנם יש לי נכדות ואומרים שיש קשר חזק בין סבתות לנכדות אבל אני קשורה לנכד ובעלי שהוא שתלטן יותר ממני, חוטף אותו ואני כל הזמן מרגישה שאני נשארת מאחור ומפסידה. כל הזמן הוא איתו ואני מאד מקנאה. אני לא יודעת מה לעשות.. יעל

מזה שנתיים ידועה בקשת נכדי לקיים חגיגת מצווה עם אבא ואמא הגרושים, עם ילדי הכיתה ועם המשפחה. האמא מוכנה לכך ומוכנה לשתף פעולה עם האבא. האבא מתנה חגיגה משותפת בתנאי שהאשה שפירקה את הנישואין(בכוח) תשתתף באירוע. אם-נכדי ש"משלמת" מחירים אישיים קשים וסובלת את סבל ילדיה בשל פגיעותיה הבלתי הפיכות של אשה זו,(הדברים מתועדים ברשויות) אינה מוכנה לתנאי זה. האבא מעדיף את האשה ואינו מוכן לקיים את זכות נכדי למלא את בקשתו להיות שעות אחדות ביום חשוב זה עם ההורים-המולידים. יש זוגיות שתחילתה בדף חדש ונקי ופוגשים בני זוג חדשים בנינוחות. מה לעשות כדי שהאבא, כמשמורן-משותף יכבד את ילדו ויראה בהתנגדות תוצאה אנושית של מעשי האשה שפגעה בנישואי האמא ופוגעת בילדיו? יש שותפים לצרה? שנה טובה ושמירה על הילדים

שלום, אני סבתא, ולבן שלי יש כבר שני ילדים. אני אלמנה ואת כל חיי הקדשתי לילדים. הבן שלי ברוך השם התחתן עם אישה טובה, והם גרים בסמוך להורים של אשתו שמאד קשורה להורים שלה. אני גרה יותר רחוק וקשה לי להגיע. כשאני באה לשם הילדים פחות רוצים אותי, והם מגיעים לעיתים רחוקות אליי, ולכן פחות קשורים אליי. מעדיפים את הסבא וסבתא מצד אשתו. הילד שלי הוא ילד טוב והם באמת מתייחסים אליי יפה, באירועים דואגים לקחת אותי, ונותנים לי הרגשה טובה. אבל הילדים, עצוב לי שהם פחות קשורים אליי. מה לעשות? בתודה, אילנה

שלום לך, מקוה שהגעתי למקום הנכון. בשבילי זה פעם ראשונה שאני מדברת על זה. בתי הבכורה, בת ה-26 הודיעה לי שהיא נכנסה להריון. אני בת 50 בעצמי. לעולם לא דמיינתי שזה מה שארגיש כשאשמע על כך. אבל בכלל לא שמחתי, אלא נהיה בתוכי כעס רב עליה. כמובן שעשעיתי הצגה כאילו אני שמחה. אבל הכעס שלי, ניסיתי להבין על מהו, האמת היא שלא מתאים לי להיות סבתא. אני מזדעדעת מהמחשבה שאני סבתא. יש לציין שאני גרושה מזה עשר שנים, ומחפשת בן זוג, שזה גם קשה בשוק הבשר של היום, וכש"זקנות" לא שוות. האם אני נוראית בתחושותץ שלי או שזה טבעי? אשמח לשמוע תגובות, רבקה

אני לא מבינה אז מה אם את מחפשת זוגיות מה הקשר? את צריכה לגדל אותה? תביני שהכל בראש אני בגילך וגם חד הורית והנכדה זה הדבר הכי טוב שקרה לי וחוץ מזה בגילאים האלה סביר להניח שגם לגברים יש נכדים או ילדים בוגרים וזוגיות זאת עיסקת חבילה את תחשבי ותדברי אחרת אחרי שתראי אותה הנכדים כל כך ממלאים את החיים שחבל על הזמן ואם הגבר יחשוב שאני זקנה מידי כי אני כבר סבתא אז המקום שלו לא לידי אני גאה להקרא סבתא ומזכירה את היותי סבתא בכל הזדמנות שרק אפשר

מאז מות בני ז"ל איני פוגשת את נכדי. גם לפני לכתו ,בשל גירושין קשים ,זכינו לעתים רחוקות לפגוש אותם יחד אתו - הפגישות שלו היו בביתנו. האם מסרבת לכל קשר אתנו במיני תואנות . בית הדין עם כל הבנתו לא עוזר לנו - אנחנו לא מסכימים להוצאת צו המורה לקיים את צו בית הדין, כדי לא לפגוע בילדים וכל הכרוך בכך. עם כל הקושי להבין שטובת הילדים היא לא לתסכל את הילדים ולהציץ עליהם בצדי הרחוב או בית הספר ולקרוע אותם ביננו לבין דרישת אמם, אז בשלב זה הנחנו לדרישה ליצור עמם קשר. כמובן קשה לנו מאוד וכל הזמן מנקרת השאלה האם עשינו נכון ומספיק בדרישה ליצור עמם קשר? וכשיגדלו ישאלו איפה הייתם מה עשיתם כדי לראות אותנו ולהסביר לנו. הם בתחילת גיל העשרה בחינוך חרדי כך שאינם עצמאיים ומלווים על ידי אמם המדריכה . ואני חוזרת ושואלת, טוב אנחנו עושים שאנחנו מרפים מהדרישה ואולי כן לפנות לערכאות אזרחיות ולדרוש קשר? האם זה עלול לפגוע יותר בילדים או עצם האי דרישה היא הפגיעה הקשה בהם? ואנחנו כל כך אוהבים אותם ומתגעגעים אליהם. אשמח מאוד לקבל את התייחסותך המקצועית לענין תודה .