האם זה פיתרון קיצוני מידי?
דיון מתוך פורום פוריות - ייעוץ רגשי ותמיכה
אני בת 40.9, אנחנו מנסים כבר כמה שנים, בהתחלה טבעי, אח"כ עוד שנה איקקלומין , הזרעות (6 בסה"כ) עם הפסקות באמצע, כימי אחד, ואחרי שני טיפולי IVF, הראשון נדון לכישלון מראש, כי נשאבו ביציות בשלות מידי, והשני נראה טוב, אבל הבטא היתה שלילית. אני שבורה ומפורקת. לא מצליחה לעשות שום דבר חוץ מזה. בעלי הציע לשקול אימוץ, אני דווקא חושבת על פונדקאות, ככה לפחות הילד שלנו גנטית. יש לנו ילד בן 6.5 מהריון ספונטני, שהיום אחרי שנים של נסיונות, נראה כמו נס, אני חוששת שאני עושה לו עוול נוראי, שאין ליו עדין אח/ות קטנים, מפחיד אותי להשאיר אותו לבד, וכואב לי כל כך. בן הזוג שלי שותף, אבל כואב כל כך בעצמו שאני לא יכולה להעמיס עליו יותר. ומרגישה שמאכזבת אותו כל כך. למרות שאנחנו לא יודעים איפה הבעיה. האם קיצוני מדי לחשוב על פונדקאות בשלב הזה?
הי דפנה, את כותבת שנראה לך שזה עוול נוראי להשאיר ילד בן 6.5 בלי אחים, אבל מנסיון נראה לי שגם המצב השני הוא "לא להיט"- אמא/הורים שכל כך מרוכזים ומשקיעים במטרה מסויימת, וכולנו יודעות עד לאיזה רמות העניין יכול לשאוב, גם זה במידה מסויימת לא קל לילד. בקיצור, לדעתי, כל פתרון פה הוא מורכב אבל מה שבטוח הוא שכל צעד, בין אם הוא המשך הטיפולים ובין אם פנייה לדרכים אחרות הוא ליגיטימי לגמרי! בהצלחה... עידית
דפנה שלום, מחשבה על פתרונות אחרים להבאת ילד אינה בהכרח קיצונית, אלא אפילו טבעית, ליגיטימית ובריאה במובנים מסויימים, נשמע שמתוך הבקשה שלך שלא להכביד על בן זוגך, את נשארת בסופו של דבר לבד עם המחשבות והתחושות הקשות שלך. מכיוון שנשמע שאת נמצאת בתהליך משמעותי של קבלת החלטות, יתכן שפתיחה של העניין בליווי תמיכה רגשית מקצועית (מטפל/ת העוסק בתחום), תסייע בעיבוד הלבטים המורכבים ובכלל בתמיכה בתקופה לא קלה זו. בברכה, קרן קורניק
מנהל פורום פוריות - ייעוץ רגשי ותמיכה
