כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו!

מכובדי שלום! זוהי כניראה ההתכתבות השלישית בינינינו וחייב לציין שתשובותיך תמיד היו מעמיקות ,מתייחסות לכל תהייה ובצידם גם רגש של אמפאטיה למצבי ,די נדיר במחוזותינו. וחזרה לנושא. בפעם האחרונה סיפרתי לך שנימצא בדיכאון מג'ורי מזה תקופה ארוכה עם טיפול אצל "מיטב" הרופאים ונטילת כמעט כל תרופה אפשרית כולל הכלאות בין תרופות שונות. במהלך הזמן שכתבתי לך הייתי במצב של ציפיה לתור לרופא קבוע מטפל במרפאה לבריאות הנפש ברמת חן. במהלך ההמתנה ובשנה האחרונה נטלתי אדרונקס 12 מ"ג ביום+בונסורין 30מ"ג ליום.ללא כל שינוי במצבי. סוף סוףהגיע התור המיוחל לאתמול . לילה קודם לביקור לא ישנתי בגין מתח וטיפחתי ציפיות גבוהות שהפעם הטיפול עשוי להצליח. הגעתי לרופא ,בחור צעיר ונחמד,איני יכול להעיד על רמתו המקצועית סביר שקשור למבחן התוצאה מבחינתי. לזכותו ייאמר שהיה מוכן לקראתי ,קרא את כל החומר הכולל עשרות סיכומי מחלה,טיפולים,תרופות,אישפוזים וכדומה. היה מאד קורקטי עם מה שההייתי מכנה פני פוקר ללא שום תחושה מצידי שהינו מבין את ייסוריי . הסביר לי שהטיפול בי ייקח זמן רב, וישולב בבוא העת גם טיפול פסיכולוגי.לגיטימי והגיוני בעיניי עד עתה. ופה הגיע זמן ההטפה כפי שאני קורה לו, טען חד משמעית שללא צעדים ,משימות,יעדים שנציב ביחד לכל יום בשבוע עבורי לבצע ,לא חשוב איזה טיפול תרופתי אקבל לא יחול שום שיפור במצבי. נתן לי שבוע זמן לחשוב ולעכל את הנושא . בנושא התרופתי יידע אותי שגם עליו לחשוב ולהתייעץ עם צוות רופאי המירפאה. שיתף אותי בלבטיו האם לשלב בין תרופה ממשפחת ה-SSRI עם תרופה ממשפחת ה-SNRI.לשאלתי אם כך מדוע לא לנסות תרופה אחת ממשפחת ה- SNRI. (הוכח שתרופות SSRIאינן עובדות עלי בכלל.) הסביר את הרציונאל המכתיבים את שיקוליו: ע"י מתן 2 תרופות שונות מ-2 משפחות שונות יאפשר לו מישחק עם המינונים ולבודד כל השפעה של תרופה מה שלא יתאפשר לו אם יטפל בי רק SNRI.סקפטי ופסימי מניסיון עד כה הקשתי עליו ושאלתי על איזה תרופות הינו מדבר. סבר שאם יחליט רק על תרופה אחת ממשפחת ה-SNRI סביר שיינסה את האפקסור במינונים הגבוהים ביותר. ועם יינסה 2 תרופות שוקל בין מספר אופציות כגון אדרונאקס שעובד רק על מנגנון הנורדרנאלין , ועל אלטרול.בונסרין ,סרוקסט. אולי אנאפרניל. למיטב ידיעתי כל הרשימה האמורה לעיל שייכת למשפחת הטריציקליים ולא ל- SSRI למעט הסרוקסט. בשלב זה איבדתי את שלוות נפשי אמרתי תודה ויצאתי רותח ומתוסכל מחדרו באומרי כי אחשוב על הצעתו ואחזור אליו עם תשובה.ניראה לי כי העובדה שהנני בחור שנון המבין בכל מנגנון התרופות האנטי דיכאונית,אנטי חרדתית ומייצבי מצב רוח ולא מוכן שיימרחו אותו, מה לעשות פשוט חקרתי כל תרופה לעומקה,לאורכה ולרוחבה הכניסה אותו למיגננה. יצאתי עוד יותר מתוסכל וחזרתי לנקודת המוצא. שוקל אישפוז בבי חולים פסיכיאטרי למרות שמאישפוז קודם למעט קבלת תרופות ושיחה שבועית עם פסיכולוג יצאתי לאחר חודש ונפלתי עמוקות. הייתי מבקש את חוות דעתך המלומדה בנושאים שהעלתי ואם באמתחתיך רעיונות נקודת השקפה יצירתית אשמח לשמוע. מצטער , נסיתי לקצר ולבסוף כתבתי את מגילת אסתר. פשוט העובדה שכביכול אין פתרון למצבי בוערת כאש בעצמותי. בתודה מראש ומעריך מאד את העובדה שהנך מקדיש מזמנך כשליחות לנסות ולפתור בעיות של אנשים במצוקה. יישר כוח. רז

רז שלום, תודה שבחרת לשתף במקום כל-כך כאוב שלך. באמת נשמע לי לא פשוט להיות במקום בו היית. איכשהו התחושה שכל פעם מתחלף רופא, שכל אחד מנסה להמציא את הגלגל מחדש, שבעצם הכל צפוי- ולא ברור עד כמה הרשות נתונה.... ובכל זאת- נשמע שהרופא החדש עימו נפגשת ניסה לעשות עבודה רצינית- לעבור על כל החומר, לנתח הכל- ומשהו היה שם חסר. ונדמה לי שמה שחסר לו חסר גם לך. שניכם בוחנים הכל ממקום מאד רציונלי, מאד תבוני עם הרבה הסתמכות על ידע. אני חש שחקירה מדוקדקת של תרופות לא תניב כאן פתרון. בענין זה אני חש שאותו רופא צדק- שהפתרון אינו רק בתרופות. יש צורך בעוד משהו. יתכן שזה אותן משימות עליהן הוא דיבר. יתכן שזה משהו אחר. אינני מכיר אותך מספיק בכדי לקבוע מה עוד צריך, אבל אני חש שצריך עוד משהו. מבחינה תרופתית נטו- כיוון שעברת כל-כך הרבה, יתכן ויש מקום לכיוונים אחרים. שתי אפשרויות ששווה לשקול: האחת- נרדיל, השייכת לקבוצת מעכבי MAO. השניה- זיבאן (כן, אותה תרופה להפסקת עישון) שמשמשת גם לטיפול בדיכאון. אבל, כאמור, לא הייתי מוותר בקלות על טיפול פסיכותרפי, והייתי מציע לבחון בגישה חיובית את עניין המשימות, אבל רק בתנאי שאתה באמת רוצה לנסות את זה. אם אתה חש שזה לא לעניין- אז זה נדון לכשלון מראש, וחבל על המאמץ. כך או כך- המון הצלחה.

מכובדי דר שמגר! מוקיר את תשובתך המעמיקה כרגיל. חושב שעלית בדיוק על הנקודה המתסכלת לפחות מבחינתי והיא שחסר טיפול כוללני / מערכתי במצבי. הרופא ואני, לא מכחיש, מטילים את כל יהווינו בנושא התרופתי. אין לי ספק שנושא המשימות שעליו דיבר הרופא המטפל נעוד לכישלון מראש ומה שאני באמת זקוק לו זה: 1. טיפול תרופתי. 2. טיפול פסיכולוגי התנהגותי קוגנטיבי. 3. מסגרת כלשהיא שתהווה טריגר עבורי לצאת מהשכיבה הכמעט אין סופית במיטה. 4.. אין לי ספק כי אני לא רוצה למות אבל ללא איכות חיים מינימלית אין טעם לחיי. 5. חש שגם הדבר האחרון שעדיין נישאר לי והוא רק שלי " הכבוד העצמי" , הפך לזילות ונילקח ממני ע"י הצוות המטפל בי. חשתי התנשאות מצד הרופא כשראה שלפניו עומד בחור בעל תחומי תוכן רבים, וממש ניכנס איתי לתחרות (למי יש יותר גדול), ואז הצד האמפאטי והריגשי כבר קיבל כרטיס אדום ושאר השיחה הייתה שכלתנית ומנוכרת. המסר שאני חשתי באותו רגע היה: זה מה שאנו במירפאה מציעים ואם זה לא מוצא חן בעיניך גש לאישפוז. ביקש ממני לחשוב על הנושא וקבע איתי לעוד שבועיים. שאלתי ומדוע בינתיים איני מוזמן לשיחות עם פסיכולוג טען שזו הדרך שהם פועלים . התעקשתי ושאלתי ומה לגבי שינוי טיפול תרופתי ,תשובתו אני צריך להתייעץ עם הממונים עליי. בשלב זה ראיתי שהינו מקובע בשבלונה מסויימת, המושג "חגיגת השונות" שאנו היועצים האירגוניים ומאמנים אישיים ועיסקיים מנסים לקדם עד כדי להביא מנכלים למודעות שלשמוע דעות והצעות שונות ממנהלי ועובדי האירגון יוציאו אותם מאזור הנוחות בהם הם פועלים וייקדם אותם לעמידה במטרות , יחייב אותם להיות יצירתיים ולהקשיב גם לדעות המנוגדות לעצם הוויתם,.אינה חלה עליו ופשוט אין אם מי לדבר. יצאתי מחדרו בתחושת תיסכול נוראית . חשתי שיכולותיי אינן נופלות משלו ואולי בתחומי תוכן מסויימים אפילו עולים על שלו רק שהמחלה הארורה ומצבי אינה מאפשרת לי להביא אותם לידי ביטוי. הרגשה של אני ואפסי לי.מבחינתו הנני רק עוד מספר. מצורע המטריח ועוד מעז להתעמת ולהעלות פתרונות יצירתיים שאינם עולים בקנה אחד עם דעותיו. שוקל האם לחכות שבועיים + החודש שחיכיתי לתור הווה אומר חודש וחצי כדי להיפגש עימו שנית או פשוט לגשת לאישפוז. אשמח לחוות דעתך המלומדה וכיצד היית נוהג באותה סיטואציה. אם באמתחתיך פתרונות יצירתיים אחרים מה טוב. בהוקרה! רז