מאבק

יש קצר בתקשורת ביני לבין גורמים רפואיים בבריאות הנפש. הרופאים טוענים שהאבחנה הרפואית שלי היא "חשד לסכיזופרניה והפרעת אישיות גבולית". ואני טוענת שזה לא נכון. אין לי שום בעיה נפשית ובעצם המקום שאני נמצאת בו היום קשור לכל הטיפולים והאבחנות המיותרים והלא נכונים שנעשו לי. משום שאני לא מגדירה את עצמי כמו מה שהם מציינים, אז אף אחד לא מוכן לעזור לי בסיבוך הזה מבחינת מוסדות, עמותות, ארגונים פרטיים וממשלתיים ועוד. ומנגד אני נאלצת להתמודד עם סטיגמה, אפליה וניצול קשים ובלתי אפשריים במקומות עבודה, והתמודדות בלתי אפשרית גם כן, עם בעלי דירות, בדירות שאני נאלצת לגור בהן בשכירות. בכל מקום אני עוברת גהינום של יחס בוטה ומתנגח כלפי. לא נכון ולא מתאים למי שאני באמת. מתייחסים למה שכתוב עלי ולא אלי. ובגלל שמה שכתוב עלי הוא לא נכון אז הפגיעה המילולית והמעשית של אותם מקומות ואנשים כלפי היא נוראית. אני יודעת שלבריאות הנפש קשה להודות בטעויות, אבל מדובר פה על החיים שלי. אני אדם שרוצה לחיות אבל נתקל בקשיים בלתי אפשריים מצד הסביבה שלא מאפשרים לי ללכת ולו צעד אחד קדימה. אני נמצאת בתוך "לופ", מן סוג של מערבולת או מעגל כזה שאי אפשר להחלץ ממנו. אני יודעת שכל הסיבוך הוא שאני נפלתי בין הכיסאות ואני לא שייכת לא לבריאות הנפש כי אני לא חושבת ולא מרגישה שמה שהם אומרים עלי הוא אמיתי, אבל אני גם לא שייכת ל"עולם החופשי" וזה משום שאני מוגדרת "כנכה" בביטוח הלאומי. ועוד נכה נפשית שזה הכי גרוע מבחינה חברתית ותעסוקתית. אני יודעת שאין לי את מה שהם אומרים ואני לא רוצה שכל החיים שלי אני אאלץ לחיות בצורה כזאת נוראית. העומס עלי הוא עצום, אבל העומס לא פוגע בי נפשית, אלא פוגע באיכות החיים שלי וגם עלול להביא אותי למצב של חוסר כל. ההכרח להתמודד עם כל המצב המסובך הזה גורם לי לעיתים לחששות וללחץ שאני מבטאת אותם מול המוסדות ולכן הם טוענים ל"הפרעה שלי". ככה שזה "לופ". אני אדם שיש לו מיוחדות וכשרון כמו כולם, אך אני נאלצת לחיות בהדחקה של הכישורים האלו (החברתיים, המשפחתיים והתעסוקתיים) שלי ובחוסר מימוש עצמי טוטאלי מינוס. אני 15 שנים בלי תרופות וזה מכיוון שאני מאמינה שלא הייתי נזקקת לתרופות אף פעם. כשהפסקתי את התרופות לא ידעתי לאן זה ייקח אותי, אלא פשוט ידעתי שלא נזקקתי להן אי פעם ולכן גם לא באותה תקופה שבה הפסקתי אותן. למרבה הפתעתי לאחר כמה שנים הרגשתי שאני פורחת וצומחת במעלה הבריאות הנפשית, הגופנית והכי הרבה זה שלמדתי מי אני, גם מבחינה נפשית - ולכן אני יודעת היום בהוכחה שאני היום יודעת מי אני - שהם טועים. הייתי עם תרופות מגיל 17 עד גיל 32, ולכן המסע הזה להכרות עצמי היה ועודנו כל כך חשוב,משמעותי, מלמד ומהנה עבורי. כל הסיפור הזה עם בריאות הנפש התחיל מזה שאשפזו אותי במחלקת נוער בגין אבחנה לאנורקסיה. גם אנורקסיה לא הייתה לי אלא רציתי לעצמי דרך חיים מתאימה יותר עבורי בתזונה, בהתחלה זה היה דיאטה, אך במהרה זה הפך לסגנון חיים שבחרתי לעצמי ושפסיכולוגית שהייתי אצלה באותה תקופה לא קיבלה אותו ולא באמת ראתה מה קורה איתי ולכן לא הקשיבה לי, אלא רק לעצמה וחשבה שמדובר על הרס עצמי כשבעצם זה היה הפוך לגמרי. באותה רוח זה גם היום. אני רוצה לטובתי, כי אני יודעת מי אני ומה טוב לי, והם רוצים לכפות עלי שוב טיפול ללא צורך וכזה שכבר הוכח בעבר כגורם לי לסבל ומזיק לי. לא מספיק שהתרופות שנתנו לי כאנורקסית סיבכו לי את עצמי עם עצמי באותה תקופה, אלא גם כל הרופאים כותבים עלי דברים שהם בכלל לא נכונים מאז ועד היום ובעצם אף פעם לא אמרו עלי משהו נכון ומתאים ובעצם אני מופקרת עם המערכת הזאת ועל ידיה באבחונים וטיפולים לא נכונים ואף מזיקים והכי חשוב - בגישה לא נכונה, תוקפנית, כפייתית ודורסנית כלפי כבר שנים רבות, שלא מאפשרת לי להתקדם. בקיצור הם טוענים שיש לי ואני טוענת שאין לי והכל "תקוע" בחיים שלי ועם החיים שלי ואיתם. אי אפשר כל החיים להשאיר אותי "בין הכיסאות". המערכת יודעת את זה ושותקת. הם מחכים שאני "אחזור" ואשתף פעולה עם טיפול, אך זה לא יקרה, כי מה שהם טוענים שיש לי אין לי. אני לא אקח טיפול על משהו שאין לי. אם הם טוענים "שיש לי" משהו אז למה הם לא מצליחים באמת להוכיח את זה? כשיש לך סמכות כרופא לרשום לאדם דברים בתיק הרפואי שלו אז יש לך "כח" לעשות עם זה כל דבר. מה שאתה רוצה. אף אחד אחר לא יכול להגיד לפסיכיאטר שזה לא נכון וכולם אומרים "אמן" וזה כי אף אחד לא מבין בזה. אני צריכה מישהו שיעזור לי לצאת מתוך ה"לופ" הזה. אני לא יכולה להמשיך את כל החיים שלי ככה. זה לא חיים. עם התרופות היה הרבה יותר גרוע. עכשיו יותר טוב אבל הרופאים לא מקבלים את זה. הם רוצים הכל בכפייה. איך הם לא מבינים כמה שהטעות הזאת היא טעות? ועוד כל כך איומה? למה כופים עלי להיות מה ומי שאני לא? אני מבקשת ממך עזרה. ראיתי שאתה מבין בהפרעה מה שהם טוענים שיש לי. האם אתה יכול אולי לפגוש אותי כדי לראות אם מה שהם אמרו הוא נכון או לא נכון לדעתך? האם אתה יכול לעזור לי לצאת מתוך ה"לופ" הזה ללא תרופות? למצוא דרך להביא את הכל למקום שלו הנכון. היום - הפספוס של גישת מערכת בריאות הנפש כלפי היא במרחק עצום ממה שבעצם יכול לעזור לי. אולי אתה תוכל להבין אותי ולעזור לי? אני אדע לבחור אם מה שאתה מציע לי הוא מתאים לי או לא.

שלום אסנת, נשמע לי שמה שאת מבקשת זה הערכה מחדש של השאלה האם יש לך אבחנה פסיכיאטרית ואם כן מה היא. צריך שתיפגשי עם פסיכיאטר שתוכלי לספר לו את כל הפרטים מההתחלה ולהראות לו את כל המסמכים שבודאי יש לך בנוגע לאבחונים, אשפוזים וטיפולים שעברת בעבר. הפורום הוא לא מסגרת מתאימה לתהליך כזה ואני מצטער שלא אוכל לפגוש אותך. את יכולה לפנות לפסיכיאטר במסגרת קופת החולים או במרפאה הפסיכיאטרית הקרובה למקום מגורייך. בהצלחה.